הידעת?💡

[יעלקר]

ילדי שנות ה-60, ה-70 וה-80 גדלו עם טלוויזיה בשחור לבן אבל עם הרבה צבע.
היו להם בולים, מכתביות והרבה משחקי חצר תחת השמש הקופחת. והיו להם גם את הספרונים של ספריית עופר, שמילאו את המדפים בכל גני הילדים וגם בספריות הביתיות, ובלטו באיורים הרבים, הצבעוניים ומלאי היופי והתמימות.
אבל של מי היו האיורים האלה?
את זה לא הילדים ולא המבוגרים ידעו. האיורים לא היו חתומים ושם המאייר או המאיירת לא צוין על גבי הספרים.
רק בשנת 2013, כאשר ספריית האיור באגף הנוער של מוזיאון ישראל הקדישה לאיורים הללו תערוכה, נחשפה זהותה של המאיירת והיא זכתה לכבוד ולהכרה שהייתה ראויה להם – אז התגלה שעל האיורים הייתה אחראית המאיירת אווה איצקוביץ. עוד נודע ששמה לא הוזכר בספרים לבקשתה, תוצאה של צניעותה הגדולה.
כילדה, אווה חוותה בגרמניה את ליל הבדולח ואת פגיעתם של חוקי הגזע וביחד עם משפחתה ברחה ליוון שם חיו בזהות בדויה. היא עלתה לארץ בתום המלחמה, ועם הכשרה של לימודי אמנות באקדמיה של אתונה וב"בצלאל", הקדישה את כשרונה לאיור ספרי ילדים.
אווה איירה עשרות ספרים, חלקם נחקקו בזיכרון במיוחד, כמו שמלת השבת של חנה'לה, שלושה דובים, כיפה אדומה ועוד. אחד הספרים הפופולריים ביותר בסדרה, כולל אנקדוטה קטנה. הספר "עוגה עוגה" שיצא לאור בשנת 1955 כולל מילים ואיורים של שירי פעוטות פופולריים כמו השפן הקטן, גינה לי ומאחורי ההר. את הספר איירו בשיתוף פעולה אווה איצקוביץ ומירה לובה, שתיהן ילידות גרמניה ועולות חדשות בישראל. זו כנראה הסיבה שאת השיר "עוגה עוגה" שזכה להופיע בשער הספרון, מלווה איור של ילדים רוקדים במעגל (ואולי יש לומר - עגים) - סביב עוגה גדולה.
רבים מהספרים שיצאו בסדרה לא עומדים בדרישות התקינות הפוליטית של ימינו, אבל לא ניתן להתעלם מיופיים, ואסור לשכוח את התקופה בה נכתבו ואת האושר הגדול שהסבו לילדים ולילדות רבים כל כך, שמראה האיורים האלה מעורר בהם רוך גדול התרגשות גדולה עד היום.
היום, 14 באוגוסט 2024, הלכה אווה איצקוביץ לעולמה בגיל 102! יהי זכרה ברוך
בתמונה: הלוגו האייקוני של "ספרית עופר" שאיירה אווה



וגם

עוד על הנושא באדיבות ספריית בית אריאלה בתגובה

 

[יעלקר]

אוה איצקוביץ המאיירת המפורסמת הכי אלמונית בישראל, הלכה לעולמה היום בגיל 102.
היא איירה את רוב ספרי ספריית עופר עליהם גדלנו, ביניהם "חנהלה ושמלת השבת" האלמותי. אבל בחרה לשמור על אלמוניות ולא חתמה על איוריה.
רק לאחר יום הולדתה ה-90 נחשפה זהותה בציבור, כאשר ספריית האיור של מוזיאון ישראל הקדישה לה תערוכה בשם “ימי התום“, שאצרה אורנה גרנות.
אוה איצקוביץ נולדה בגרמניה, בפרוץ מלחמת העולם השנייה היא הייתה נערה וב 1939 נמלטה מגרמניה עם משפחתה.
בדרך לארץ ישראל, לאחר שהבריטים חסמו בפניהם את שערי הארץ, התגלגלו אוה ומשפחתה ליוון .
כשהגיעו הגרמנים ליוון, הלשינו השכנים על האב והוא נלקח למחנות ונספה שם. ואילו האם ובתה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה. אוה אפילו למדה בשנים אלה באקדמיה לאמנות של אתונה והתמחתה בציור דיוקנאות.
לאחר המלחמה היא עלתה ארצה ונישאה לדוד איצקוביץ, לוחם בבריגדה היהודית שהקים את הכור בנחל שורק ונולד להם בן יחיד.
בתחילת דרכה עבדה איצקוביץ בהוצאות רבות, בהמשך מצאה את ביתה בספריית עופר. שמה של איצקוביץ מעולם לא הופיע על גבי הספרים שאיירה. לדברי המו"ל של ספריית עופר, שלמה אלוף, זו הייתה בחירתה, בשל צניעותה.
הציורים של אוה איצקוביץ, כפי שמעיד שם התערוכה "ימי התום" מאופיינים בתמימות ומתיקות, היא עברה מלחמה וגירוש, אי אפשר לטעון כלפיה שהיא לא ידעה שהעולם מורכב. אבל היא בחרה להציג עולם מוגן ואידאלי כמו שתפסה אותו. "היה לי חשוב לא להפחיד ילדים" כך סיפרה לאוצרת התערוכה.
יהי זכרה ברוך וזכר ימי התום.
בהכנת הטקסט נעזרנו במאמרה של תמר רותם "המאיירת האנונימית של "חנה'לה ושמלת השבת" יוצאת לאור" שפורסם בעיתון הארץ בתאריך 20 בינואר 2013
צילום: צור קוצר