"אילו השיגה ידי הייתי סוגה בשושנים כל רחובות ירושלים ליקרך", את המשפט הזה כתב גבר אחד, לא לאשתו או לאהובתו, אלא לרופאה שהצילה את חייה של בתו בת השישה חודשים.
המלאך השומר של ילדי ירושלים, ד"ר הלנה כגן, הייתה חלוצה במובן העמוק ביותר של המושג הזה. כמעט כל דבר שהיא נגעה בו היה ראשוני.
היא הייתה האישה הראשונה לקבל הצעת עבודה ממכון המחקר הרפואי של אוניברסיטת ברן, רופאת הילדים הראשונה בארץ ישראל, והאישה הראשונה שקיבלה רישיון לעסוק ברפואה באימפריה העות'מאנית. היא הקימה את מעון היום הראשון בארץ, את טיפת החלב הראשונה בארץ, ואת מחלקת הילדים הראשונה בארץ.
ובכל זאת, למרות כל ההישגים המקצועיים הפנומליים, האנשים שפגשו אותה במציאות זכרו אותה דווקא בזכות הלב הענק שלה, האכפתיות חסרת הגבולות, וצניעותה. היא ראתה את עצמה כמשרתת הציבור במלוא מובן המילה, בלי ציפיה לתמורה.
כדי להציל את התינוקת, שאביה כתב את המשפט הפותח את הפוסט, היא הגיעה לבית המשפחה הענייה, במשך ארבעים יום רצופים כדי לבדוק אותה ולתת לה את התרופות שהייתה זקוקה להן, והכל ללא קבלת תשלום. כשההורים אסירי התודה שלחו לה זר פרחים היא ענתה להם: "כל כך, למה?"
הלנה כגן נולדה בשנת 1889 בטשקנט שבאוזבקיסטן, שבזמנו הייתה שייכת לאימפריה הרוסית. כשמעסיקיו של אביה גילו שהוא יהודי, הם דרשו ממנו להתנצר או לעזוב את המפעל שניהל. הוא עזב, ובמשך שנים מספר, עד שהקים במו ידיו מפעל עצמאי, המשפחה נאלצה לחיות בדלות.
הלנה המוכשרת, שידם של הוריה לא השיגה לממן את לימודיה, נשארת בבית. היא לומדת בעצמה, בלי יד מכוונת של מורה, ולמרות זאת מצליחה להתקבל בסופו של דבר לגימנסיה הנחשבת ביותר באוזבקיסטן.
בשנת 1910, בהיותה בת 21 בלבד, היא מסיימת את לימודי הרפואה ומתמחה ברפואת ילדים. בשלב זה היא מקבלת הצעת עבודה במכון המחקר של הפקולטה - הצעה שלא הונחה בידיה של אף אישה קודם לכן, בטח שלא אישה יהודייה.
היא חוזרת הביתה כדי לבקר את הוריה, אחרי שנים מספר שלא התראו, ולבשר להם על המשרה הנחשקת שזכתה בה. אבל היא מוצאת את אביה על ערש דווי, והוא מבקש ממנה שלפני שהיא מתחילה בעבודה כזו - שתיסע לארץ ישראל, רק לביקור.
אחרי מותו של אביה הציוני, הלנה מחליטה לא רק לבקר בארץ, אלא לעלות אליה לצמיתות. היא אכן עושה זאת, יחד עם אמה, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אבל כשהיא מגיעה לירושלים, המציאות מכה בה פעמיים: בתחילה, היא נחרדת עד עמקי נשמתה ממצב העניינים בעיר: "המצב הרפואי בירושלים ב 1914 היה פרימיטיבי להחריד, ומתאים היה לעידן אחר של מאות שנים אחורנית. בערות אין קץ ואמונות טפלות שררו בעיר בנוסף לעוני מרוד. המצב הסניטרי היה בשפל תהומי, שירותים עירוניים כגון איסוף אשפה היו קיימים רק בכבישים ראשיים ובמספר רובעי מגורים. בתי שימוש ציבוריים לא היו קיימים כלל."
ואז, היא מגלה שאינה יכולה לעסוק ברפואה כלל. הממשל העותמאני לא בדיוק היה דוגמא ומופת לקדמה רעיונית או מעשית, ובעוד שבאירופה נשים יכלו להתקבל ללימודי רפואה בלי תקלות (באופן יחסי), עבור העותמאנים אישה רופאה הייתה דבר שלא יעלה על הדעת.
איך הצליחה כגן להתגבר על האיסור העותמני? איזה מהפכות גדולות חוללה במו ידיה ומדוע קוראים ל"טיפת חלב" בשם הזה? סיפורה המרתק של הרופאה החלוצה מחכה לכם ולכן בקישור שבתגובה הראשונה.
החודש לפני 46 שנה הלכה לעולמה האישה המופלאה הזו, כשהיא משאירה אחריה מספר עצום של ילדים ומשפחות שחייהם השתנו לטובה בזכותה, וסטנדרטים חדשים בטיפול רפואי, סיעוד ורווחה.
***
באדיבות הספרייה הלאומית
ראה תגובה הבאה
