מיכאל אנדה, שכתב את "הסיפור שאינו נגמר", לא נולד או גדל במקום קסום. גרמניה שבין שתי מלחמות העולם, ואז בזמן המלחמה עצמה, הייתה הדבר הכי רחוק מאוטופיה שאפשר לדמיין.
ובכל זאת, הוא ישב באותו מקום ובאותם זמנים ויצר מדיו ונייר עולמות פנטסטיים מופלאים שדורות של ילדים ומבוגרים נכנסו בשעריהם ונשבו בקסמם.
מצד שני, באופן כמעט חריג בנוף היוצרים של אותו דור, אנדה גדל במשפחה אוהבת ותומכת. אביו היה אמן - צייר סוריאליסטי (מה שבהמשך השפיע רבות על יצירתו של אנדה בעצמו) ואמו הפיזיותרפיסטית היא זו שנשאה בעול העיקרי של פרנסת הבית. אביו היה הנפש הרגישה ואמו הייתה הדמות החזקה - ושניהם יחד סיפקו למיכאל הקטן בית שהיה מלא באווירה סובלנית, פמיניסטית וליברלית - קרקע יציבה ובטוחה לגדול עליה, למרות כל מה שסער בחוץ.
וסער בחוץ - כשמיכאל היה רק בן ארבע, החלו ידידיו של אביו, גרמנים "טהורים" ויהודים גם יחד להיאסר על ידי הגסטאפו. במקביל ללימודי הקריאה והכתיבה למד הבן הקטן של משפחת אנדה גם על עובדות החיים - אסור לדבר על מה שקורה בבית עם אף אחד מבחוץ.
כשהיה בן שש או שבע, הוציאו השלטונות הנאצים את יצירתו של אביו מחוץ לחוק. המשפחה נקלעה למשבר כלכלי עמוק. הם עברו למינכן, שם התגוררו בחברת אמנים רבים אחרים.
הוא אהב לצפות באביו יוצר, ולהקשיב לשיחות המבוגרים שסביבו אבל בבית הספר הוא לא היה אהוב ולא הצליח בלימודיו. שנים אחר כך הוא תאר את החוויה הזו כנוראית ממש.
מהר מאד מצא אנדה את העולם שבו הוא יכול להיות הכל, לחשוב הכל ולהתיידד עם כולם - עולם הספרים.
באחת הפסקאות המפורסמות ב"הסיפור שאינו נגמר" הילד בסטיאן (שלא קשה לנחש שאנדה ראה בו חלקים גדולים מעצמו) מתאר את מה שהייתה כנראה החוויה האישית של מיכאל אנדה עצמו, אבל גם החוויה של כל חובב ספרים באשר הוא:
"מי שלא ישב מעודו עם ספר במשך כל שעות אחר הצהריים, עם אוזניים יוקדות ושיער פרוע, וקרא, וקרא, ושכח שסביבו קיים עולם שלם, ולא שם לב לכך שנעשה רעב או שהוא קופא מקור - מי שלא קרא מעודו בחשאי, לאורו של פנס כיס במיטה מתחת לשמיכה, כי אביו או אמו או אדם מודאג אחר כיבו לו את האור בחדר.. לא יבין"
בינתיים, המציאות מסביבם הלכה והסלימה. השלווה והשקט של שכונת האמנים במינכן הוחלפו בבתים הרוסים, הפצצות מן האוויר (שבדרכו הסוריאליסטית, שבו את ליבו וכמעט הקסימו אותו) והרס רב שהקיף אותם מכל עבר. כשהיה בן 15 אנדה קיבל צו גיוס ל"הגנה על המולדת". למרות הפחד העצום, לאנדה לא הייתה התלבטות בכלל. הוא קרע אותו במקום, והצטרף למוחרת למחתרת האנטי נאצית.
שנים ספורות אחרי המלחמה, הוא התחיל לכתוב. בתחילה שירה או קטעים קצרים שפורסמו בעלוני סטודנטים ומקומונים. הוא חלם להיות מחזאי, למד משחק, שיחק קצת, ניסה את כוחו בכתיבת מחזות ומסות פוליטיות ואפילו היה מבקר קולנוע ברדיו, אבל אף אחד מהדברים האלה לא באמת תפס.
בתחילת שנות החמישים הוא התחיל לכתוב את הספר הראשון שלו, שלמרבה חרדתו היה ספר ילדים.
"אפשר להיכנס לסלון הספרותי" הוא כתב אחר כך, "מכל דלת. מדלת הכלא, מדלת בית המשוגעים או מדלת בית הבושת. יש רק דלת אחת שאסור לצאת ממנה: דלת חדר הילדים. הביקורת לא סולחת לך על זה. רודיארד קיפלינג הגדול הרגיש את זה. אני תמיד תוהה למה זה קשור, מאיפה הזלזול המיוחד הזה בכל מה שקשור לילד".
"ג'ים ונהג הקטר" פורסם כמעט שנתיים ושנים עשר מכתבי דחיה אחר כך, וזכה להצלחה מיידית. הצלחה שסיפקה לאנדה עצמאות כלכלית לראשונה בחייו.
אחריו הגיעו "מומו" ו"הסיפור שאינו נגמר" והפכו את אנדה לאחד מסופרי הילדים המשפיעים והאהובים ביותר.
הוא השתמש בסיפורים מלאי הדמיון והעושר הפנימי שלו כדי לומר לעולם את מה שהיה על ליבו. הספרים שיועדו לילדים עודדו ביקורת - עצמית וחברתית - סובלנות, הכלה וקבלה. כתביו נמכרו בעשרות מיליוני עותקים, תורגמו ליותר מארבעים שפות, ועובדו למחזות וסרטים שוברי קופות. על הספר "ג'ים ונהג הקטר" הוא זכה בפרס אנדרסן היוקרתי.
גם "מומו", עם השאלות החברתיות שהוא מעלה, אבל בעיקר "הסיפור שאינו נגמר", עם המראה פנימה שהוא מציג לקוראיו, הפכו עם השנים לקלאסיקות אהובות, חוצות גילאים.
אנדה כתב ספרים שעל פניו הוגדרו כספרי ילדים, אבל היו הרבה מעבר לזה.
מיכאל אנדה נפטר מסרטן, היום לפני 29 שנים. ילדים משלו לא נולדו לו מעולם, אבל עבור מיליוני ילדים בעולם הוא לעולם לא ימות.
איזה מספריו של אנדה קראתם שוב שוב, לכם ולכן או לילדיכם? ספרו לנו בתגובות.
***
בתמונה: בסטיאן קורא את "הסיפור שאינו נגמר", צילום מסך מתוך הסרט.
באדיבות הספרייה הלאומית
ראה תגובה הבאה
ובכל זאת, הוא ישב באותו מקום ובאותם זמנים ויצר מדיו ונייר עולמות פנטסטיים מופלאים שדורות של ילדים ומבוגרים נכנסו בשעריהם ונשבו בקסמם.
מצד שני, באופן כמעט חריג בנוף היוצרים של אותו דור, אנדה גדל במשפחה אוהבת ותומכת. אביו היה אמן - צייר סוריאליסטי (מה שבהמשך השפיע רבות על יצירתו של אנדה בעצמו) ואמו הפיזיותרפיסטית היא זו שנשאה בעול העיקרי של פרנסת הבית. אביו היה הנפש הרגישה ואמו הייתה הדמות החזקה - ושניהם יחד סיפקו למיכאל הקטן בית שהיה מלא באווירה סובלנית, פמיניסטית וליברלית - קרקע יציבה ובטוחה לגדול עליה, למרות כל מה שסער בחוץ.
וסער בחוץ - כשמיכאל היה רק בן ארבע, החלו ידידיו של אביו, גרמנים "טהורים" ויהודים גם יחד להיאסר על ידי הגסטאפו. במקביל ללימודי הקריאה והכתיבה למד הבן הקטן של משפחת אנדה גם על עובדות החיים - אסור לדבר על מה שקורה בבית עם אף אחד מבחוץ.
כשהיה בן שש או שבע, הוציאו השלטונות הנאצים את יצירתו של אביו מחוץ לחוק. המשפחה נקלעה למשבר כלכלי עמוק. הם עברו למינכן, שם התגוררו בחברת אמנים רבים אחרים.
הוא אהב לצפות באביו יוצר, ולהקשיב לשיחות המבוגרים שסביבו אבל בבית הספר הוא לא היה אהוב ולא הצליח בלימודיו. שנים אחר כך הוא תאר את החוויה הזו כנוראית ממש.
מהר מאד מצא אנדה את העולם שבו הוא יכול להיות הכל, לחשוב הכל ולהתיידד עם כולם - עולם הספרים.
באחת הפסקאות המפורסמות ב"הסיפור שאינו נגמר" הילד בסטיאן (שלא קשה לנחש שאנדה ראה בו חלקים גדולים מעצמו) מתאר את מה שהייתה כנראה החוויה האישית של מיכאל אנדה עצמו, אבל גם החוויה של כל חובב ספרים באשר הוא:
"מי שלא ישב מעודו עם ספר במשך כל שעות אחר הצהריים, עם אוזניים יוקדות ושיער פרוע, וקרא, וקרא, ושכח שסביבו קיים עולם שלם, ולא שם לב לכך שנעשה רעב או שהוא קופא מקור - מי שלא קרא מעודו בחשאי, לאורו של פנס כיס במיטה מתחת לשמיכה, כי אביו או אמו או אדם מודאג אחר כיבו לו את האור בחדר.. לא יבין"
בינתיים, המציאות מסביבם הלכה והסלימה. השלווה והשקט של שכונת האמנים במינכן הוחלפו בבתים הרוסים, הפצצות מן האוויר (שבדרכו הסוריאליסטית, שבו את ליבו וכמעט הקסימו אותו) והרס רב שהקיף אותם מכל עבר. כשהיה בן 15 אנדה קיבל צו גיוס ל"הגנה על המולדת". למרות הפחד העצום, לאנדה לא הייתה התלבטות בכלל. הוא קרע אותו במקום, והצטרף למוחרת למחתרת האנטי נאצית.
שנים ספורות אחרי המלחמה, הוא התחיל לכתוב. בתחילה שירה או קטעים קצרים שפורסמו בעלוני סטודנטים ומקומונים. הוא חלם להיות מחזאי, למד משחק, שיחק קצת, ניסה את כוחו בכתיבת מחזות ומסות פוליטיות ואפילו היה מבקר קולנוע ברדיו, אבל אף אחד מהדברים האלה לא באמת תפס.
בתחילת שנות החמישים הוא התחיל לכתוב את הספר הראשון שלו, שלמרבה חרדתו היה ספר ילדים.
"אפשר להיכנס לסלון הספרותי" הוא כתב אחר כך, "מכל דלת. מדלת הכלא, מדלת בית המשוגעים או מדלת בית הבושת. יש רק דלת אחת שאסור לצאת ממנה: דלת חדר הילדים. הביקורת לא סולחת לך על זה. רודיארד קיפלינג הגדול הרגיש את זה. אני תמיד תוהה למה זה קשור, מאיפה הזלזול המיוחד הזה בכל מה שקשור לילד".
"ג'ים ונהג הקטר" פורסם כמעט שנתיים ושנים עשר מכתבי דחיה אחר כך, וזכה להצלחה מיידית. הצלחה שסיפקה לאנדה עצמאות כלכלית לראשונה בחייו.
אחריו הגיעו "מומו" ו"הסיפור שאינו נגמר" והפכו את אנדה לאחד מסופרי הילדים המשפיעים והאהובים ביותר.
הוא השתמש בסיפורים מלאי הדמיון והעושר הפנימי שלו כדי לומר לעולם את מה שהיה על ליבו. הספרים שיועדו לילדים עודדו ביקורת - עצמית וחברתית - סובלנות, הכלה וקבלה. כתביו נמכרו בעשרות מיליוני עותקים, תורגמו ליותר מארבעים שפות, ועובדו למחזות וסרטים שוברי קופות. על הספר "ג'ים ונהג הקטר" הוא זכה בפרס אנדרסן היוקרתי.
גם "מומו", עם השאלות החברתיות שהוא מעלה, אבל בעיקר "הסיפור שאינו נגמר", עם המראה פנימה שהוא מציג לקוראיו, הפכו עם השנים לקלאסיקות אהובות, חוצות גילאים.
אנדה כתב ספרים שעל פניו הוגדרו כספרי ילדים, אבל היו הרבה מעבר לזה.
מיכאל אנדה נפטר מסרטן, היום לפני 29 שנים. ילדים משלו לא נולדו לו מעולם, אבל עבור מיליוני ילדים בעולם הוא לעולם לא ימות.
איזה מספריו של אנדה קראתם שוב שוב, לכם ולכן או לילדיכם? ספרו לנו בתגובות.
***
בתמונה: בסטיאן קורא את "הסיפור שאינו נגמר", צילום מסך מתוך הסרט.
באדיבות הספרייה הלאומית
ראה תגובה הבאה
נערך לאחרונה ב:
