הכירו את האמא של אלפוני
אשת החינוך צביה וילנסקי שהמציאה את "דנה קמה" נהגה תמיד לומר: "אני התחתנתי עם כיתה א'"
חן מלול
"דנה נמה, דנה קמה" מתוך המהדורה הראשונה של 'אלפוני', שנת 1965. הוצאת מסדה
"דנה נמה, דנה קמה" – המשפט האלמותי הזה נולד באחד הספרים הכי משפיעים בעברית, הלא הוא אלפוני. אלפוני היה ספר לימוד הקריאה ששימש את ילדי ישראל במשך עשרות שנים, ספר שבזכותו רבים מאתנו מסוגלים כעת לקרוא את הכתבה הזאת.
מתישהו (סוף המאה התשע-עשרה) העלה מישהו (אחד מהתומכים הפנאטיים של פרויקט החייאת העברית) את הרעיון הפשוט אך הגאוני: אם אנחנו רוצים להקים דור של דוברים טבעיים לעברית, למה לא ללמד אותה כאילו מדובר בשפת אם חיה? הרי דובר צרפתית צעיר לא למד את שפת האם שלו דרך שפה אחרת שכבר שלט בה, אז מדוע שמקבילו העברי יצטרך בשפה מתווכת אחרת, ואפילו הוא דובר אחת שכזאת, כנראה יידיש? לרעיון הפשוט הזה ניתן שם פשוט עוד יותר, קראו לו "עברית בעברית".
אחד מספרי היסוד של שיטת עברית בעברית, "מקרא לפי הטף: ספר התלמיד, הוראת הכתיבה והקריאה" מאת המחנך דוד ילין. שנת 1906, הוצאת תושיה בוורשה
בראשית המאה העשרים הייתה צביה-אתל שיבובסקי אחת מאותן דוברות עברית חדשות. היא נולדה בעיירה סבינצ'אן בפולין בשנת 1907. שפת-אמה הייתה אומנם יידיש – אותה אהבה אהבת אמת עזה ויציבה כל חייה – אך מרגע שהחלה בלימודיה העבריים גילתה שיש בליבה מקום גם לאהבה נוספת: העברית. משסיימה את חוק לימודיה, הצטרפה צביה-אתל לסמינר המורות בווילנה שהפעילה רשת בתי הספר העבריים "תרבות" והוכשרה ללמד בשיטת "עברית בעברית". בסמינר הכירה גם את בעלה, חיים וילנסקי, לו נישאה בשנת 1930.
בשנת 1936, בעקבות המתיחות בגבול הגרמני שתתפרץ כעבור שלוש שנים עם פלישת הנאצים לפולין, נמלטו בני הזוג לברית המועצות של סטאלין, שם העבירו את שנות המלחמה האיומה. בסיומה, כשעשו בני הזוג את המסע המפרך חזרה לפולין, עברו בנובוגרודק (כיום בבלארוס), ושמעו על ילדה יהודייה יתומה שהסתתרה בשנות המלחמה בבית יתומים בעיר. צביה, שלא יכלה להביא ילדים משל עצמה, פגשה את הילדה העזובה, התאהבה בה מייד וביקשה לאמץ אותה.
צביה לא שעתה להתנגדות הנזירות – היא ידעה שהסיכויים שמשפחתה של הילדה היתומה שרדה את התופת אפסיים, ולכן החליטה לקחת אותה עימה. היא לימדה את ביתה המאומצת עברית, הרעיפה עליה אהבה ולא שכחה להסביר לה שוב ושוב, בכל עת ששאלה אותה בתה האם לספר לבנותיה שלה שנים מאוחר יותר כי היא מאומצת, ש"אנחנו משפחה רגילה, בלי משקעים של אימוץ ושואה." במשך שנתיים נדדה המשפחה הקטנה בין מחנות עקורים בפולין, עד שהשיגה אישור עלייה ארצה – אל המדינה שתוקם שנה מאוחר יותר.
בארץ שמעה צביה (שעם נישואיה שינתה את שמה לצביה וילנסקי) על המחסור החמור שיש במורים בכפר סבא. ידיעה זו הובילה אותה ואת משפחתה להשתקע בעיר. בבית הספר היסודי "אוסישקין" שבכפר סבא, המשיכה צביה את המלאכה שנאלצה לזנוח מאז שנמלטו היא ובעלה אל ברית המועצות: הוראת העברית.
המורה צביה וילנסקי. תמונה באדיבות המשפחה
בימים ליוותה צביה את תלמידיה ותלמידותיה בכיתות הנמוכות בצעדיהם הראשונים בקריאה ובכתיבה בעברית – כשלחלקם, מהגרים טריים בעצמם, הייתה העברית שפה שנייה, שלישית ואף רביעית (ובכל מקרה, שפה חדשה ולא מוכרת). בלילות שקדה על פיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלה.
צביה שאבה את השראתה לא רק מהשיטה שבה התחנכה, שיטת ה"עברית בעברית". היא הרחיקה עד שיטת הלימוד של "החדר" המסורתי. כך נולדה "שיטת העיצורים" שלה – תחילה לומדים הילדים את צורת האות, לאחר מכן את סימני הניקוד העבריים ובהמשך את החיבור בין האות לניקוד (לדוגמה: ד + קמץ = דָ).
הכירו את דנה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה
צביה, שהכירה היטב את הדרך אל ליבם של הלומדים הצעירים, העשירה את הספר על צורת האות וניקודה שכתבה בלילות, בסיפורים קצרים להפליא ומלאי חן המדגימים לילד ולילדה כיצד הידע הנרכש מקבל חיים חדשים על הדף. כך גם נולדה אחת הדמויות המוכרות (והמסתוריות ביותר) בישראל הצעירה – דנה, גיבורת פיוט הקָמָצִים העברי-חילוני המוכר 'דָנָה קָמָה דָנָה נָמָה'. דנה, שהופיעה במקראה אלפוני בחלק הראשון הנקרא 'במשפחה', היא ילדה של פעולות יותר מאשר של דיבורים: לאורך הספר היא קמה, נמה, באה, שבה ועוד ועוד.
דנה נמה, דנה קמה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה
את אותם ניירות שכתבה בלילות לקחה צביה אל הוצאות ספרים שונות בארץ. כתב היד צד את עינה של שרה ברש, בתה של המו"לית האגדית ברכה פלאי מהוצאת מסדה, והיא – המוציאה לאור בעלת הניסיון – צירפה לרשימת היוצרים של הספר שני מחנכים ותיקים וידועים, את זלמן אריאל ואת נתן פרסקי, כמעין חותמת הכשר.
המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה
בשנת 1965 ראתה אור המהדורה הראשונה של אלפוני. הספר של צביה כבש לעצמו עד מהרה מקום של כבוד כשנעשה לספר היסוד שאיתו ובעזרתו למדו אז כמעט כל ילדי ישראל לקרוא ולכתוב בעברית. הדעות חלוקות מתי בדיוק יצא ספר זה מתוכניות הלימוד של בתי הספר בארץ. לא נתיימר לספק תשובה חד-משמעית, אך מה שבטוח הוא שבשנת הלימודים התשנ"ה- תשנ"ו, היא שנת 1995, השנה שבה הלכה צביה וילנסקי לעולמה, 30 שנה מפרסום המהדורה הראשונה עם איוריה הקסומים של בינה גבריץ, למדו תלמידי כיתה א'2 בבית הספר 'התומר' בעכו לקרוא ולכתוב בעזרת הספר הזה ממש, ואני הקטן ביניהם.
"אני התחתנתי עם כיתה א'" נהגה צביה וילנסקי לומר כל חייה. הילד שנולד מנישואים אלה, אלפוני על שלל מהדורותיו וכרכיו, גדל וצמח והעמיד בעצמו דורות של קוראי וכותבי עברית.
הכתבה חוברה בעזרתה של נכדתה של צביה וילנסקי, הסופרת מיכל שטיינר. בימים אלו שוקדת מיכל על כתיבת הסיפור של אמה, יתומת שואה שאומצה על ידי צביה וילנסקי וסיפור אימוצה נשמר בסוד עד לאחר מותה של צביה.
הספרנים מגזין הספרייה הלאומית