הידעת?💡

[יעלקר]

אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד,
לְצַעֲרִי עָלַי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לְהוֹצִיא אֶת בִּיבִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר, אַחֶרֶת נֵאָלֵץ לְסַלְּקָהּ.
בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן בִּיבִּי נִמְצְאָה אֲשֵׁמָה בָּעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת הַבָּאוֹת:
הִיא קָפְצָה מֵחַלּוֹן הַמִּסְדְּרוֹן לֹא פָּחוֹת מֵאַחַת־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים לְאַחַר שֶׁסֻּלְּקָה מֵהַכִּתָּה וְנִשְׁלְחָה לַעֲמֹד מִחוּץ לַדֶּלֶת.
בַּיָּמִים הַמְּעַטִּים שֶׁבָּהֶם בִּלְּתָה חָמֵשׁ שָׁעוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר כַּנִּדְרָשׁ הִיא הָיְתָה מָקוֹר בִּלְתִּי נִדְלֶה לִמְהוּמוֹת.
זו לא ביקורת פוליטית.
זהו קטע מתוך ספר הילדים "הילדה ביבי" , שנכתב בדנמרק לפני כמעט 100 שנים, וזכה בימים אלו לתרגום חדש לעברית.
בשנת 1929 כתבה הסופרת הדנית קארין מיכאליס על ביבי - ילדה סקנדינבית פרועה, עצמאית ומצחיקה, יתומה מאם. נשמע לכם מוכר?
ביבי הדנית אכן הייתה מקור השפעה לאסטריד לינדגרן, שכתבה 16 שנים מאוחר יותר, בהשראתה את עלילותיה של בילבי בת גרב.
ביבי הדנית, היא ילדה שובת לב, שמגדלת צב בן 25 שקיבלה בירושה מידיד קשיש, חסידה עם רגל שבורה, עז, עקעק מאולף, כלב עם תחבושת על הראש וקיפודים, שאסור לשכוח לתת להם חלב.
אמא של ביבי מתה. היא הייתה רוזנת, שמשפחתה התנכרה אליה, אחרי שהתחתנה ב "זיווגלאהולם" עם מנהל תחנת רכבת – אביה של ביבי.
ביבי לא אהבת לשבת יותר מדי זמן במקום אחד. וביחוד לא בבית הספר של העלמה פגרלונד.
אז היא בורחת מדי פעם מהבית ומטיילת כרצונה בכל רחבי דנמרק, בעיקר ברכבות, שבהן היא נוסעת בחינם.
אבל היא לעולם לא שוכחת לשלוח משם מכתבים מאויירים לאבאל'ה האהוב שלה. בהם היא מספרת לו את הרפתקאותיה ומזכירה לו לתת חלב לקיפודים, ולשקר לעלמה פגרלונד לגבי המוצאות אותה.
לביבי, כמו לפוליאנה ואן שרלי, יש לב פתוח לכל אדם ובהמה (חוץ מל"כנופיית הרוזנים המגעילים" שנידו את אמא שלה)
היא מתיידדת עם גנב שמלמד אותה טריקים שימושיים והיא שולחת לו עוגות דבש לבית הסוהר.
יוצאת למסע עם חבורת מובילי שוורים, היא מלמדת אותם על צער בעלי חיים והם בתמורה מעשירים את אוצר הקללות שלה.
בהשראת נילס הולגרסן ספרה המפורסם של סלמה לגרלף, סיפור מסע שנכתב כספר להוראת הגיאוגרפיה של שבדיה. גם קארין מיכאליס מכבדת את הקוראים בשפע מידע גיאוגרפי ואתנוגרפי על דנמרק.
אבל המידע שלה מוגש בסגנון הייחודי של ביבי:
"דרך אגב, בדנמרק יש חזירים כמספר האנשים. אבל אל תחשבו שבכל בית שבו גרים בעל ואישה גר גם זוג חזירים. החזירים גרים בדירים, והאנשים – בדירות. לחזירים ריח ייחודי משלהם, ולאנשים ריח ייחודי משלהם. ישנם אנשים המתרחצים בכל יום, אבל אלה אנשים עשירים שבביתם חדר רחצה פרטי. למרבה המזל אנחנו לא מלוכלכים עד כדי כך שדרושה לנו רחצה יומית."
הסופרת קארין מיכאליס, עסקה בפעילות הומניטרית ושוחרת שלום ולחמה למען זכויות אדם ובעלי חיים. היא נולדה למשפחה ענייה ולא חוסכת בספריה ביקורת על המעמדות השליטים, האצולה ("כנופיית הרוזנים המגעילים") והכמורה. באחד מספריה, הופך האי הדני תורה לאוטופיה שיוויונית בשלטון הילדים.
מיכאליס הייתה בין הראשונים שהזהירו מפני הסכנות הטמונות במוסוליני ובהיטלר.
ומשנת 1933 היא עסקה בקליטת מהגרים גרמנים שנמלטו מן השלטון הנאצי, וסייעה בהקמת בתי עץ עבורם באי תורה, מקום מגוריה.
ספריה נאסרו לפרסום בגרמניה, ובשנת 1940, עם הפלישה הגרמנית לדנמרק, היא נאלצה לברוח לאמריקה.
לאחר תום המלחמה היא שבה לארצה, שם מתה כעבור כמה שנים, ענייה ונשכחת.
הילדה ביבי וספרים נוספים של מיכאליס תורגמו לראשונה לעברית לראשונה לפני 90 שנה!
התרגום החדש והיפה של דנה כספי עם האיורים המקסימים של ולי מינצי, בהוצאת צילי,
יעניקו לספר דור חדש של קוראים.
קדמה לביבי ולבילבי ילדה שבדית שובבה אחרת בשם אן-מארי לינדלוף,
שאת עלילותיה חיברה הסופרת אסתר בלנדה אליזבת נורדסטורם, כבר בשנת 1919.
מי יודע, אולי נזכה מתישהו לקרוא גם את סיפורה בעברית?
ספריית בית אריאלה


עוד על הספר בתגובה

 

[יעלקר]

את בילבי כולנו מכירות/ים, אבל לפני בילבי הייתה ילדה עצמאית אחרת שכל-כולה חופש ופראות, וממש כדאי להכיר אותה בספר הקלסי הילדה ביבי מאת קארין מיכאליס (1950-1872), עיתונאית וסופרת דֶנית שכתבה למבוגרים ולילדים/ות, בין השאר סדרת ספרים על ביבי שהתפרסמו בשנים 1939-1929.

ביבי היא יתומה מאם, אביה מנהל תחנת רכבת ולכן היא זכאית לנסיעות חינם בכל רחבי דנמרק. מדי פעם היא עוזבת את ביתה ואת בית הספר, עולה על הרכבת, פוגשת טיפוסים שונים ומתיידדת איתם, מציירת את כל מה שהיא רואה, דואגת לבעלי החיים שנקרים בדרכה, ומספרת על חוויותיה במכתבים לאביה ובעיקר בציורים בצבעי עיפרון. בנסיעותיה היא מגלה לא רק את פניה השונות של דנמרק, אלא גם את הסוד שהוריה שמרו מפניה – מי הם סבה וסבתה, ומדוע לא ידעה עליהם דבר.

הספר ראה אור בשנת 1929, ותורגם לעברית ב-1935 בידי יצחק למדן. הוצאת צילי המשובחת פנתה לדנה כספי, שתרגמה אותו מחדש, ולמאיירת ולי מינצי, שיצרה למהדורה החדשה איורים יפהפיים, בעקבות מחקר מדוקדק על התקופה ועל המקומות שבהם ביבי מבקרת. לספר מצורפת אחרית דבר מאת ציפור פרומקין ולי עברון, שערכה את התרגום.

 

[יעלקר]

הילדה האם​

רוחה החופשית וההרפתקנית של הגיבורה של קארין מיכאליס סוחפת את הילדות השובבות שיבואו אחריה. לא בכדי היא מזכירה את גיבורתה של אסטריד לינדגרן
מור פוגלמן דבורקין

הילדה ביבי // קארין מיכאליס } מדנית: דנה כספי } איורים: ולי מינצי } הוצאת צילי } 231 עמ'
רבים רואים בבילבי של אסטריד לינדגרן את חלוצת הגיבורות המודרניות של ספרות הילדים, ה"אם-טיפוס" של דמות הילדה החזקה והעצמאית, חופשייה מהורים וממוסכמות חברתיות. אולם למעשה קדמה לה גיבורה אחרת: 'הילדה ביבי' מאת הסופרת הדנית קארין מיכאליס, שראתה אור לראשונה ב-1927, וזוכה עתה לתרגום עברי חדש ונהדר של דנה כספי.
גם ביבי היא ילדה פרועה ושובבה, יתומה מאם. היא מנצלת את העובדה שאביה הוא בכיר ברשת הרכבות כדי לשוטט ברחבי דנמרק, ונקלעת לשלל צרות והרפתקאות שעליהן היא כותבת לו במכתבים משעשעים. אולם בעוד בילבי היא דמות חסרת דאגות מאסכולת "אשריי, יתום אני!" לביבי יש יחסים אפלים ומורכבים יותר עם המוות והאובדן. אביה אוסר עליה לבקר בקבר אמה וכמעט שאינו מדבר עליה, ולמרות שהוא נוכח מבחינה פיזית ניכר כי הוא נעדר רגשית וכי ביבי חיה על התפר הדק שבין עצמאות להזנחה ונטישה.

(איור מתוך הספר)

באחרית הדבר לתרגום מזכירות המו"ליות את 'מסע הפלאים של נילס הולגרסון' מאת סלמה לגרלף, "שנכתב כדי להכיר לילדי שוודיה את הגיאוגרפיה והאגדות של ארצם... ודאי השפיע על קארין מיכאליס לעשות דבר דומה", אולם במידה רבה נדמה שמיכאליס עושה דווקא מהלך הפוך משל לגרלף, ומשתמשת בגיאוגרפיה ככלי בשירות הספרות. היא מתארת את הטבע הדני, המאופיין בסערות והצפות, כשרוי במצב רוח רע ובגחמנות העולים לא פעם על גדותיהם ומאיימים להטביע את כל מה שבדרכם, תיאורים שקשה לא לזהות בהם את נפש הגיבורה שלה, המוצפת שוב ושוב ברגשות עזים שאיש לא מסייע לה לעכל, רגשות שדוחפים אותה אל המרחב, אל מחזורים שבים ונשנים של ספק הרפתקה ספק בריחה.
הסער מאפיין גם את האסתטיקה של הסיפור — תיאורי טבע ואדם ארוכים ומפורטים מאוד, שיש בהם יופי והומור לרוב, אך בו בזמן אי-אפשר להתעלם מכך שהם כתובים במעין שטף מלל אקססיבי הממחיש את הצורך של ביבי בגירויים בלתי פוסקים, בתנועה תזזיתית, ברעש מתמיד שיעמעם ויאלחש מעט את הכאב. בפתיחת הספר מתארת מיכאליס באופן יפהפה, מיתי כמעט, את מפת דנמרק, אך באותה מידה זהו תיאור מפת הנפש המפוררת והבודדה של ביבי בצל היתמות ושתיקתו של אביה: "כשאלוהים עמד לברוא את דנמרק והחזיק את כולה בידו, כך אני מדמיינת, נפל גוש האדמה מידו, נשבר לחתיכות והתפזר. כל החתיכות והפירורים היו אז לאיים נפרדים... רבים מהאיים קטנים כל כך, ובימי סערה הרוח מטלטלת אותם בעצמה רבה כל כך עד שמתעורר חשש לשלומם... בצד המערבי של יילן היו כמה איים קטנים כאלה, מסכנים והגונים, שמעולם לא פגעו בזבוב, ויום בהיר אחד, הופ - הם נעלמו כלא היו. את המקום שבו היו שוטף הים, המעמיד פנים שדבר לא קרה".
הבחירה של מיכאליס לגולל את סיפורה של ביבי במכתבים, בחירה לא אופיינית בדרך כלל לספרות הילדים, איננה מקרית. מראשית הקריירה הספרותית שלה, עת כתבה רומנים למבוגרים, היא העדיפה את סוגות המכתבים והיומן, כיוון שהללו איפשרו לה לספק לקוראיה גישה בלתי אמצעית לקולות, חוויות ונקודות מבט נשיות. היא הרבתה לעסוק במעמדן של נשים ונערות, בהתמודדותן מול תכתיבי החברה בנושאים כמו מיניות ונישואין, קריירה, כסף ויצירה, עצמאות והיעדרה.


גם בסיפורה של ביבי מככבים חלק מהנושאים הללו, וניכרת בו ביקורתה של מיכאליס על החברה שבה היא חיה: ביבי עוסקת לא מעט בשאלת הנישואים הבין-מעמדיים של הוריה, שאותם היא מכנה "זיווגלאהולם" — טעות שמיעה נאיבית למחצה, ובהשלכותיהם על חייהם וחייה. אמנם היא מאתגרת את האופן שבו אמורה ילדה להתנהג לפי מוסכמות המקום והזמן (המיוצגות על ידי מורתה וסביה), אך בסופו של דבר כוחם של הכסף והמעמד וחששו של אביה כי תאבד את ירושתה אם לא תעבור לחסות סבה וסבתה, הם שקובעים את גורלה, והניסיון להתנגד לכך כמעט מסתיים במותה. בסצנה הדרמטית הזו ביבי מנסה לטפס על המגדל באחוזתם באקט אחרון של מרד והגדרה עצמית, אולם באותה מידה היא נדמית כרפונזל נואשת המנסה להימלט ממנו ללא הצלחה. ארצה האהובה מונעת ממנה את נופיה היפים וכפריה הנעימים, וכולאת אותה בתוך המבנה החברתי-כלכלי הנוקשה שלה.
ועם זאת, רוחה החופשית וההרפתקנית כפי שיצרה מיכאליס כבר החלה לנשב בעולם, סוחפת את הילדות השובבות שיבואו אחריה. •

גם ביבי היא ילדה פרועה ושובבה, יתומה מאם. והיא נקלעת לשלל הרפתקאות שעליהן היא כותבת לאביה

הילדה האם

רוחה החופשית וההרפתקנית של הגיבורה של קארין מיכאליס סוחפת את הילדות השובבות שיבואו אחריה. לא בכדי היא מזכירה את גיבורתה של אסטריד לינדגרן

www.ynet.co.il

על ספר נוסף בתגובה

 

[יעלקר]

האי הירוק (בדנית: Den grønne Ø) הוא ספר ילדים, פרי עטה של הסופרת הדנית קרין מיכאליס אשר יצא לאור לראשונה בשנת 1933 בגרמנית. בהמשך הוא תורגם לדנית ובשנת 1936 לאנגלית. הספר יצא בעברית בהוצאת ספריית הפועלים, בשנת 1945, בתרגום חנה סמואל.
"האי הירוק" נמצא ליד חופי דנמרק, אי קטן, התלוי לחלוטין במדינת האם שמעבר לרצועת מים לא רחבה, או כך חושבים תושביו עד שבאחד הלילות קורה משהו מוזר מאוד ובלתי מוסבר. כאשר קמים תושבי האי בבוקר, הם מגלים, שהיבשת נעלמה ואיננה. ככל מטחווי העין הם רואים רק ים ריק, שטוף שמש וכחול, לא יבשה ולא איים אחרים ואפילו לא סירות או ספינות – לא כלום. הרדיו שותק, אין שום קשר עם שום ארץ אחרת, שום רמז לאסון טבע שהתרחש ופסח רק עליהם, לא דבר.

לאחר הבהלה הראשונית, מתחילים תושבי האי להבין, שהם לבדם, לפחות עד שיוודע אחרת. וכאן מגלה כל אחד את אופיו האמיתי: נדיבי הלב מזדרזים לחלק את מה שברשותם לכל מי ששולח יד לקחתו, בלי להבין שלא יהיה מאין לחדש את המלאי, העשירים קונים כל מה שאפשר מן הסכלים, שאינם מבינים, שאין ערך לכסף כשאין מה והיכן לקנות, הקמצנים נאחזים בשיניים ובציפורניים בכל מה שברשותם, ורק מתי מעט, החכמים, רואי הנולד והאחראים, מתחילים לחפש דרכים לשרוד בקהילה קטנה ומבודדת.

ההצלה באה לאי משני כיוונים: מאישה זקנה, המכונה "הריבתית", שחיה לבדה בבית קטן ומוקף גן וכל חייה קודש לגידול, שימור וכבישת ירקות ופירות ומציאת דרכים להפיק את המיטב מכל מה שעומד לרשותה, למזון, ללבוש ולרפואה; ומן הילדים, שהם הראשונים להבין את המצב כמות שהוא ובהדרכה נכונה – להפיק ממנו תועלת הן לעצמם והן למבוגרים. בהדרגה לומדים כל תושבי האי לאחד את כוחותיהם ואת משאביהם במקום לבזבז אותם על מאבקים חסרי טעם, והם גדלים ומתפתחים – עד לסוף הטוב, כמובן.

​