'שמונה בעקבות אחד' הספר שגרם לנו לחשוד במקררים ובדודים ייקים,
ראה אור לפני כמעט 80 שנה והיה ספר הבלשים העברי הראשון לילדים.
דורות של ילדים קראו בשקיקה את עלילות חגי וילדי קבוצת אילה והסתקרנו לדעת,
האם הספר מבוסס על מקרה אמיתי? האם באמת היה מרגל גרמני בקיבוץ על גדות הכנרת?
בשנת 1996, שנתיים לפני מותה, וחמישים שנה לאחר שהספר ראה אור לראשונה,
פרסמה ימימה אבידר טשרנוביץ מהדורה מחודשת של הספר. ובהקדמה למהדורה החדשה, היא סוף סוף עונה על השאלה שהטרידה ילדים עשרות בשנים:
קוראים יקרים,
זה כחמישים שנה שילדים כמוכם, למאות ולאלפים, שואלים אותי: הסיפור הזה אמיתי?
ואם לא – איך הוא התיישב לך בראש? אז הפעם, לרגל הוצאת 'שמונה בעקבות אחד' לילדי סוף המאה שלנו, אספר לכם כיצד נולד הספר;
הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ואני עשיתי דרכי לקיבוץ שעל שפת הכנרת, שבו היו לי חברים רבים. האוטובוס שנסעתי בו – ארבע שעות ויותר מתל-אביב – נקלע אל תוך שיירה צבאית בריטית: הבריטים שלטו בארץ-ישראל לפני שמדינת ישראל נוסדה. מצב רוחי לא היה מן המשופרים: הגרמנים, שכבשו אז את רובה של אירופה והשמידו את מיליוני היהודים בה, איימו מצפון אפריקה גם על ארץ ישראל: בעלי בריתם האיטלקים שלחו מטוסים מאיימים לשמי תל-אביב וחיפה. חשבתי לעצמי כי כאן, בגנוסר לחוף הכנרת, אמצא מעט מנוחה מן המתח שהיינו שרויים בו בתל-אביב.
ירדתי מן האוטובוס ופניתי לעבר הקיבוץ דרך מטעי הפרי הסבוכים,
ומשום מה הרהרתי כי כאן יכול להסתתר לו מרגל-צנחן, מסוג אלה שהגרמנים ניסו אז להצניח ברחבי האזור.
לא עברה שעה קלה ואני יושבת נינוחה על החוף, ומולי מגיעה חבורה של שבעה ילדים מבני הקיבוץ וכלבלב לידם, והם מדברים זה עם זה בהתרגשות: 'הוא נעלם!' 'הבית שלנו פתוח לגמרי!' 'הוא מרגל!' קטעי המשפטים עוררו את סקרנותי, ושאלתי את החבורה: 'אולי תסכימו לשתף גם אותי בסודכם ותגלו לי מיהו אותו אדם מסתורי ואיפה הוא גר?'
הילדים הסתודדו ולאחר רגע החליטו כי אפשר לסמוך עלי: אִישִי הוא מפקד גבוה במחתרת ה'הגנה' – אז אני בוודאי שומרת סוד.
ובכן, כך ספרו, לפני זמן-מה גילו כי בבית בודד מצפון לקיבוץ, ששמש להם מקום מפגש, החל להתגורר אדם תמהוני ומוזר, גרמני, שלדבריו הוא רופא חיות, מגדל סוגים ואוהב טבע. מדי פעם בפעם היה מופיע ונעלם. אחד הילדים התפרץ בהתרגשות: 'אני מתערב אתכם שהוא מרגל!' צעירה הייתי ואוהבת הרפתקאות, והצעתי מיד לילדים לגשת לראות את הבית. צעדנו יחד לאורך הכנרת צפונה, בתוך שדרת דקלים ומטע בננות, ופתאום נראה הבית – ואיש לא היה בו. ואז הציע אחד הילדים: 'גר כאן מרגל גרמני! הוא מאותת מכאן לאיטלקים שבמנזר על הר האושר, כאן למעלה!'
משהו נדלק בי. חזרנו לקיבוץ והתיישבתי על כסא-הנוח שליד חדרי ורשמתי בפנקסי: 'בית בודד – אדם מוזר – ואני אומר לכם שהוא מרגל!' וכך התחיל הסיפור.
עוד מספר פעמים נסעתי לקיבוץ, לידידי הצעירים, כדי לספוג את מראות הנוף, האוירה והרקע של סיפור ההרפתקה, וכל פעם הייתי שואלת את הילדים: 'נו, הוא חזר?' 'לא!' השיבו הילדים, והמשיכו לספר בהתלהבות עליהם ועל בקעת הארבל, ועל מערת השודדים והעטלפים, ועל החיילים האוסטרלים המבקרים בקיבוץ, ועל הכלב שלהם, ועל הסירה המפליגה לקיבוץ העברי הבודד שמעבר לכנרת.
וכך, כשאני כבר בבית הקפה בתל-אביב, שבו נהגתי לשבת ולכתוב, הפכתי לחַגַּי: הנער הנוסע מן העיר לבקר את בן-דודו בקיבוץ ונקלע לרדיפה אחר מרגל. וכשגמרתי את הסיפור, פניתי לידידי הטוב, הצייר נחום גוטמן, והוא יעץ לי: כדאי שחַגַּי יהיה גם בעל כשרון ציור. ולאחר מספר חודשים הופיע הספר, מעוטר בציוריו של נחום, ועמו השאלה: זה סיפור אמיתי?
יש אולי בקהל ילדים או נכדים של הקיבוצניקים הקטנים מגינוסר שעזרו לימימה להביא לעולם את 'שמונה בעקבות אחד'?
היום מציינים 115 שנים להולדתה של הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ.
אילו מספריה קראתם ואהבתם?
בהכנת הטקסט ציטטנו מתוך: שמונה בעקבות אחד: עיבוד מחודש/ ימימה אבידר-טשרנוביץ, כתר, 1996.
בתמונה: צילום עטיפת הספר וצילום מתוך הסרט אשר נעשה על פי הספר.
ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה
ראה אור לפני כמעט 80 שנה והיה ספר הבלשים העברי הראשון לילדים.
דורות של ילדים קראו בשקיקה את עלילות חגי וילדי קבוצת אילה והסתקרנו לדעת,
האם הספר מבוסס על מקרה אמיתי? האם באמת היה מרגל גרמני בקיבוץ על גדות הכנרת?
בשנת 1996, שנתיים לפני מותה, וחמישים שנה לאחר שהספר ראה אור לראשונה,
פרסמה ימימה אבידר טשרנוביץ מהדורה מחודשת של הספר. ובהקדמה למהדורה החדשה, היא סוף סוף עונה על השאלה שהטרידה ילדים עשרות בשנים:
קוראים יקרים,
זה כחמישים שנה שילדים כמוכם, למאות ולאלפים, שואלים אותי: הסיפור הזה אמיתי?
ואם לא – איך הוא התיישב לך בראש? אז הפעם, לרגל הוצאת 'שמונה בעקבות אחד' לילדי סוף המאה שלנו, אספר לכם כיצד נולד הספר;
הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ואני עשיתי דרכי לקיבוץ שעל שפת הכנרת, שבו היו לי חברים רבים. האוטובוס שנסעתי בו – ארבע שעות ויותר מתל-אביב – נקלע אל תוך שיירה צבאית בריטית: הבריטים שלטו בארץ-ישראל לפני שמדינת ישראל נוסדה. מצב רוחי לא היה מן המשופרים: הגרמנים, שכבשו אז את רובה של אירופה והשמידו את מיליוני היהודים בה, איימו מצפון אפריקה גם על ארץ ישראל: בעלי בריתם האיטלקים שלחו מטוסים מאיימים לשמי תל-אביב וחיפה. חשבתי לעצמי כי כאן, בגנוסר לחוף הכנרת, אמצא מעט מנוחה מן המתח שהיינו שרויים בו בתל-אביב.
ירדתי מן האוטובוס ופניתי לעבר הקיבוץ דרך מטעי הפרי הסבוכים,
ומשום מה הרהרתי כי כאן יכול להסתתר לו מרגל-צנחן, מסוג אלה שהגרמנים ניסו אז להצניח ברחבי האזור.
לא עברה שעה קלה ואני יושבת נינוחה על החוף, ומולי מגיעה חבורה של שבעה ילדים מבני הקיבוץ וכלבלב לידם, והם מדברים זה עם זה בהתרגשות: 'הוא נעלם!' 'הבית שלנו פתוח לגמרי!' 'הוא מרגל!' קטעי המשפטים עוררו את סקרנותי, ושאלתי את החבורה: 'אולי תסכימו לשתף גם אותי בסודכם ותגלו לי מיהו אותו אדם מסתורי ואיפה הוא גר?'
הילדים הסתודדו ולאחר רגע החליטו כי אפשר לסמוך עלי: אִישִי הוא מפקד גבוה במחתרת ה'הגנה' – אז אני בוודאי שומרת סוד.
ובכן, כך ספרו, לפני זמן-מה גילו כי בבית בודד מצפון לקיבוץ, ששמש להם מקום מפגש, החל להתגורר אדם תמהוני ומוזר, גרמני, שלדבריו הוא רופא חיות, מגדל סוגים ואוהב טבע. מדי פעם בפעם היה מופיע ונעלם. אחד הילדים התפרץ בהתרגשות: 'אני מתערב אתכם שהוא מרגל!' צעירה הייתי ואוהבת הרפתקאות, והצעתי מיד לילדים לגשת לראות את הבית. צעדנו יחד לאורך הכנרת צפונה, בתוך שדרת דקלים ומטע בננות, ופתאום נראה הבית – ואיש לא היה בו. ואז הציע אחד הילדים: 'גר כאן מרגל גרמני! הוא מאותת מכאן לאיטלקים שבמנזר על הר האושר, כאן למעלה!'
משהו נדלק בי. חזרנו לקיבוץ והתיישבתי על כסא-הנוח שליד חדרי ורשמתי בפנקסי: 'בית בודד – אדם מוזר – ואני אומר לכם שהוא מרגל!' וכך התחיל הסיפור.
עוד מספר פעמים נסעתי לקיבוץ, לידידי הצעירים, כדי לספוג את מראות הנוף, האוירה והרקע של סיפור ההרפתקה, וכל פעם הייתי שואלת את הילדים: 'נו, הוא חזר?' 'לא!' השיבו הילדים, והמשיכו לספר בהתלהבות עליהם ועל בקעת הארבל, ועל מערת השודדים והעטלפים, ועל החיילים האוסטרלים המבקרים בקיבוץ, ועל הכלב שלהם, ועל הסירה המפליגה לקיבוץ העברי הבודד שמעבר לכנרת.
וכך, כשאני כבר בבית הקפה בתל-אביב, שבו נהגתי לשבת ולכתוב, הפכתי לחַגַּי: הנער הנוסע מן העיר לבקר את בן-דודו בקיבוץ ונקלע לרדיפה אחר מרגל. וכשגמרתי את הסיפור, פניתי לידידי הטוב, הצייר נחום גוטמן, והוא יעץ לי: כדאי שחַגַּי יהיה גם בעל כשרון ציור. ולאחר מספר חודשים הופיע הספר, מעוטר בציוריו של נחום, ועמו השאלה: זה סיפור אמיתי?
יש אולי בקהל ילדים או נכדים של הקיבוצניקים הקטנים מגינוסר שעזרו לימימה להביא לעולם את 'שמונה בעקבות אחד'?
היום מציינים 115 שנים להולדתה של הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ.
אילו מספריה קראתם ואהבתם?
בהכנת הטקסט ציטטנו מתוך: שמונה בעקבות אחד: עיבוד מחודש/ ימימה אבידר-טשרנוביץ, כתר, 1996.
בתמונה: צילום עטיפת הספר וצילום מתוך הסרט אשר נעשה על פי הספר.
ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה