עוזי בן כנען נפטר כשהוא בן 37. בחייו הקצרים השאיר אחריו אישה אוהבת, 9 מספרי ילדים הכנים והפרועים ביותר שראו אור בעברית, ועוד 4 מחזות פרועים לא פחות. ספר הילדים הראשון שכתב כשהיה רק בן 27, היה כל כך חריג ושונה לתקופתו, שבסופו של דבר הפך גם לספר ילדים אהוב וגם לחומר לימוד בבתי הספר לחינוך.
בן כנען כתב מנקודת המבט הילדית, הוא דיבר לילדים בגובה העיניים – הוא היה ישיר, חצוף, נטול פרות קדושות, הוא כאב את כאבם והרגיש את עלבונם ולא הקטין את עוצמת הרגשות שלהם, ממש כמו בחיים עצמם. ההומור שלו הצחיק ילדים והורים כיוון ש"לא היה חינוכי" אבל העלילות שלו הנכיחו דברים פחות מוכרים לילדים של סוף שנות השבעים ושל שנות השמונים. כבר בספרו הראשון, והמוכר ביותר "אני ברק" היתה אמו של הגיבור מהנדסת בניין ואבא נשאר בבית וצייר, והוגדר כ" סיפור הפמיניסטי הראשון שנכתב לילדים."
"אני סופר שזכרון חוויית הילד מטופח אצלו, חי." העיד בן כנען על עצמו. "אני לא מבוגר ילד, אבל קל לי לעבור לנקודת מבט של ילד. כשאני רואה סצינות בין הורים לילדים, אני מייד עובר לחשוב איך הילד חושב. אני מעדיף תקשורת עם ילדים ופחות עם מבוגרים. כשאני פונה לילדים אני פונה למשהו יותר פתוח, אמיתי יותר מאשר המסך השמנוני של המבוגר שכבר מצוי במערכת של שיקולים, עייפות, צביעות. האורגינל נמצא שם, אנחנו רק העתק שהולך ודוהה".
הוא נולד בשם עזריאל ניידיץ', אבל אחרי צפייה משותפת עם אישתו ב"אקסודוס", יצאו השניים מאולם הקולנוע עם שם עברי לגמרי: עוזי בן כנען. לאחר שכתב כבר כמה ספרי ילדים, עזב משרה כקופירייטר במשרד פרסום ("קח עוד תפוז – אתה יודע למה! זה שלו) ועבר לעשות את מה שהוא הכי אוהב – ליצור עבור ילדים.
"תראו, כשאני אהיה גדול, לעולם לא ארביץ לילדים שלי. אף פעם אחת. כי אני אזכור כמה זה מעליב!" כותב הגיבור בסיפור שנקרא "מכתב לאבא ולאמא".
"ספרי הילדים של בן־כנען הם בית־ספר להורים." כתבה עליו חוקרת התרבות שוש אביגל. "הוא מלמד אותם לפרגן לחירותו של ילד, להעריך את הדמיון היוצר שלו, לכבד את כושר השיפוט שלו. לפעמים זה גם עובד הפוך, כשהוא מלמד את הילד להבין את המבוגר שלידו בשפה של ילד."
הכישרון, הרעננות והקול הייחודי של בן כנען הפכו אותו לסופר ומחזאי משפיע תוך שנים ספורות. אחרי מותו נכתב עליו שהוא "מבכירי סופרי הילדים בישראל", וחבריו ערכו ערב לזכרו של מי ששפיע עליהם כסופר ומחזאי, מי ששיחקו במחזותיו. 28 אומנים הופיעו שם בהתנדבות, ביניהם חנוך רוזן, אבי קושניר, נירה רבינוביץ, חנה לסלאו, מיקי קם וקורין אלאל ורבים טובים אחרים.
אתמול ציינו 33 שנים (19 בנובמבר 1991) לפטירתו של בן כנען.
***
בהכנת הפוסט נעזרנו בטור של פאר פרידמן על בן כנען שהתפרסם ב"תרבות מעריב" מיום 14 באפריל 2009, בכתבה של שוש אביגל עליו שהתפרסמה ב"חדשות" מיום 3 בפברואר 1989, ובכתבה של תלמה אדמון מיום 27 באוקטובר 1989 – כולם נמצאים בארכיון העיתונות הדיגיטלי שלנו.
באדיבות הספרייה הלאומית
ראה גם תגובה
בן כנען כתב מנקודת המבט הילדית, הוא דיבר לילדים בגובה העיניים – הוא היה ישיר, חצוף, נטול פרות קדושות, הוא כאב את כאבם והרגיש את עלבונם ולא הקטין את עוצמת הרגשות שלהם, ממש כמו בחיים עצמם. ההומור שלו הצחיק ילדים והורים כיוון ש"לא היה חינוכי" אבל העלילות שלו הנכיחו דברים פחות מוכרים לילדים של סוף שנות השבעים ושל שנות השמונים. כבר בספרו הראשון, והמוכר ביותר "אני ברק" היתה אמו של הגיבור מהנדסת בניין ואבא נשאר בבית וצייר, והוגדר כ" סיפור הפמיניסטי הראשון שנכתב לילדים."
"אני סופר שזכרון חוויית הילד מטופח אצלו, חי." העיד בן כנען על עצמו. "אני לא מבוגר ילד, אבל קל לי לעבור לנקודת מבט של ילד. כשאני רואה סצינות בין הורים לילדים, אני מייד עובר לחשוב איך הילד חושב. אני מעדיף תקשורת עם ילדים ופחות עם מבוגרים. כשאני פונה לילדים אני פונה למשהו יותר פתוח, אמיתי יותר מאשר המסך השמנוני של המבוגר שכבר מצוי במערכת של שיקולים, עייפות, צביעות. האורגינל נמצא שם, אנחנו רק העתק שהולך ודוהה".
הוא נולד בשם עזריאל ניידיץ', אבל אחרי צפייה משותפת עם אישתו ב"אקסודוס", יצאו השניים מאולם הקולנוע עם שם עברי לגמרי: עוזי בן כנען. לאחר שכתב כבר כמה ספרי ילדים, עזב משרה כקופירייטר במשרד פרסום ("קח עוד תפוז – אתה יודע למה! זה שלו) ועבר לעשות את מה שהוא הכי אוהב – ליצור עבור ילדים.
"תראו, כשאני אהיה גדול, לעולם לא ארביץ לילדים שלי. אף פעם אחת. כי אני אזכור כמה זה מעליב!" כותב הגיבור בסיפור שנקרא "מכתב לאבא ולאמא".
"ספרי הילדים של בן־כנען הם בית־ספר להורים." כתבה עליו חוקרת התרבות שוש אביגל. "הוא מלמד אותם לפרגן לחירותו של ילד, להעריך את הדמיון היוצר שלו, לכבד את כושר השיפוט שלו. לפעמים זה גם עובד הפוך, כשהוא מלמד את הילד להבין את המבוגר שלידו בשפה של ילד."
הכישרון, הרעננות והקול הייחודי של בן כנען הפכו אותו לסופר ומחזאי משפיע תוך שנים ספורות. אחרי מותו נכתב עליו שהוא "מבכירי סופרי הילדים בישראל", וחבריו ערכו ערב לזכרו של מי ששפיע עליהם כסופר ומחזאי, מי ששיחקו במחזותיו. 28 אומנים הופיעו שם בהתנדבות, ביניהם חנוך רוזן, אבי קושניר, נירה רבינוביץ, חנה לסלאו, מיקי קם וקורין אלאל ורבים טובים אחרים.
אתמול ציינו 33 שנים (19 בנובמבר 1991) לפטירתו של בן כנען.
***
בהכנת הפוסט נעזרנו בטור של פאר פרידמן על בן כנען שהתפרסם ב"תרבות מעריב" מיום 14 באפריל 2009, בכתבה של שוש אביגל עליו שהתפרסמה ב"חדשות" מיום 3 בפברואר 1989, ובכתבה של תלמה אדמון מיום 27 באוקטובר 1989 – כולם נמצאים בארכיון העיתונות הדיגיטלי שלנו.
באדיבות הספרייה הלאומית
ראה גם תגובה
