"גָּדִי חָלָה: הוּא שָׁכַב בַּמִּטָּה וְאָמַר לְעַצְמוֹ: כַּמָּה עָצוּב לִי. לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי אָסוּר לְבַקֵּר אוֹתִי. אֲנִי חוֹלֶה – אֲנִי שׁוֹכֵב לְבַד בַּמִּטָּה. אֵין לִי חֲבֵרִים. רַק הַחֲמוֹרִים עַל הַפִּיגָ'מָה שֶׁלִּי. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתָּם. כַּמָּה עָצוּב לִי."
בשנת 1955 הפציע בשמי ספרות הילדים הספר שמוליקיפוד
על הכריכה נכתב באניגמטיות:
קרה ל: שמוליק
ראה: גדי
כתב וצייר: כוש
מאחורי שם העט כוש (שם שהיום פחות עובר)
הסתתרו בראשי תיבות, המשורר והעורך ט. כרמי ובת זוגו הציירת והפסלת שושנה היימן,
אבא ואמא של גדי – גד צ'רני, ילד אמיתי, שכיום הוא כבר סבא ואמן בפני עצמו.
כאמנים רציניים הם חשבו שזו פחיתות כבוד לחתום בשמם על ספר ילדים, אבל, צחוק הגורל – בסוף שמוליקיפוד הפך ליצירה הידועה והמצליחה ביותר שלהם.
בסיפור גדי החולה מתיידד עם קיפוד שבא לבקר.
במציאות גדי דווקא היה בריא, ומי שהיה חולה, זה קיפוד המחמד שלו
וזה סיפור המעשה שמאחורי הספר, כפי שסיפר אותו ט. כרמי בראיון לנרי ליבנה:
"הייתה לנו חצר גדולה ותמיד היו כל מיני חיות בסביבה. והיה לגדי קיפוד שהיה ישן בחדר שלו בקופסת־נעליים. גדי נתן לקיפוד תות ולמחרת הופיעו על הקיפוד כל מיני כתמים אדומים על העור.
שאלתי קיפודן אחד והוא אמר שהקיפוד עומד למות ואין מה לעשות. אז הגליתי את הקיפוד מהבית ולגדי אמרתי ששמוליק מסר לו דרישת־שלום וחזר אל ההורים שלו.
למחרת ביקש ממני גדי לספר לו שוב על שמוליק וסיפרתי לו, ואז כעבור יום או יומיים ביקשתי אני מגדי לספר את הסיפור לי והוא סיפר לי.
כך שיחקנו פינג פונג ספרותי חמש או שש פעמים, והתוצאה הייתה שהספר באמת נכתב כפי שילד היה מספר אותו – ואני חושב שזהו ההסבר לכך שהספר כל כך התחבב.
מצדי גם היה פה מעין עניין אידאולוגי – לכתוב ספר ילדים שאיננו כתוב בחרוזים.
אני חושב ששמוליקיפוד הוא ספר הילדים הראשון שנכתב בעברית ואין בו חרוזים.
בכל אופן באותה תקופה, כל ספרי הילדים נשמעו כמו פעימות של מטרונום חולה..."
ואם תהיתם למה לגיבורי כל הסיפורים הישראלים מהפיפטיז קראו גדי, אז לפחות לגבי שניים, יש לנו תשובה –
אותו גד צ'רני, הוא הגיבור גם של 'הילד הרע', שירה של לאה גולדברג, שהייתה ידידת המשפחה ונהגה לכנות את גדי "החתן הקרטן שלי"
גדי מספר, שפעם אחת הוא אפילו לקח חבר לראות את המשוררת המפורסמת, הם דפקו על דלת ביתה, וכשהיא פתחה את את הדלת, הוא אמר לחבר: "אתה רואה, היא לא מתה!"
כנער מתבגר, גדי פחות נהנה להיות מזוהה כ"ילד משמוליקיפוד"
אבל כשהכיר את אשתו, זה דווקא הועיל לו מאוד-
בראיון לחן ארצי סרור הוא סיפר:
"הכרתי את אשתי בשנת 74', והיא הראתה לי תמונה שלה בזרועות סבה, כשהוא מקריא לה את שמוליקיפוד. אז הבנתי שזה מקור לגאווה ולשמחה, וגם מתברר שזה עוזר עם בחורות..."
עד היום, הורים וסבים, עוצרים אותו ברחוב, מצביעים עליו ומספרים לטף בהתרגשות, כי זהו גדי האמיתי מהספר 'שמוליקיפוד', הילדים מצידם, מתאכזבים ומסרבים להאמין שזה הילד מהסיפור, כי הוא כבר סבא, ואפילו לא לובש פיג'מה עם ציורים של חמורים...
ט. כרמי הלך לעולמו השבוע לפני 30 שנה, ושושנה היימן נפטרה 15 שנה אחריו.
אבל היצירה שלהם חיה וקיימת, נמצאת על מדפי החנויות והספריות ומוכרת לכל פעוט וקיפוד ישראלי, כבר שלושה דורות.
בחולון הוקם גן סיפור שמוליקיפוד על ידי האמנית נגה יודקוביק-עציוני
לפני כעשור, עיבד בנו הצעיר של ט. כרמי, איש התיאטרון מיכאל צ'רני, את הספר להצגה דו-לשונית עברית-ערבית של תיאטרון אלמינא
בהצגה גדי והקיפוד גוברים על המכשולים ומצליחים להתחבר למרות התנגדות הוריהם ולמרות שגדי מדבר ערבית ושמוליק מדבר עברית. אינשאללה, בקרוב גם במציאות.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מהמקורות הבאים:
"שמוליקיפוד מדבר"/ נרי ליבנה, כותרת ראשית, 22.7.1987
"נעים להכיר: הילדים מאחורי ספרי הילדות שגדלנו עליהם"/ חן ארצי סרור, 13.06.19וויינט,
גדלתם על שמוליקיפוד? הקראתם אותו לילדיכם?
חלמתם על פיג'מה עם חמורים?
באדיבות ספריית בית אריאלה
בשנת 1955 הפציע בשמי ספרות הילדים הספר שמוליקיפוד
על הכריכה נכתב באניגמטיות:
קרה ל: שמוליק
ראה: גדי
כתב וצייר: כוש
מאחורי שם העט כוש (שם שהיום פחות עובר)
הסתתרו בראשי תיבות, המשורר והעורך ט. כרמי ובת זוגו הציירת והפסלת שושנה היימן,
אבא ואמא של גדי – גד צ'רני, ילד אמיתי, שכיום הוא כבר סבא ואמן בפני עצמו.
כאמנים רציניים הם חשבו שזו פחיתות כבוד לחתום בשמם על ספר ילדים, אבל, צחוק הגורל – בסוף שמוליקיפוד הפך ליצירה הידועה והמצליחה ביותר שלהם.
בסיפור גדי החולה מתיידד עם קיפוד שבא לבקר.
במציאות גדי דווקא היה בריא, ומי שהיה חולה, זה קיפוד המחמד שלו
וזה סיפור המעשה שמאחורי הספר, כפי שסיפר אותו ט. כרמי בראיון לנרי ליבנה:
"הייתה לנו חצר גדולה ותמיד היו כל מיני חיות בסביבה. והיה לגדי קיפוד שהיה ישן בחדר שלו בקופסת־נעליים. גדי נתן לקיפוד תות ולמחרת הופיעו על הקיפוד כל מיני כתמים אדומים על העור.
שאלתי קיפודן אחד והוא אמר שהקיפוד עומד למות ואין מה לעשות. אז הגליתי את הקיפוד מהבית ולגדי אמרתי ששמוליק מסר לו דרישת־שלום וחזר אל ההורים שלו.
למחרת ביקש ממני גדי לספר לו שוב על שמוליק וסיפרתי לו, ואז כעבור יום או יומיים ביקשתי אני מגדי לספר את הסיפור לי והוא סיפר לי.
כך שיחקנו פינג פונג ספרותי חמש או שש פעמים, והתוצאה הייתה שהספר באמת נכתב כפי שילד היה מספר אותו – ואני חושב שזהו ההסבר לכך שהספר כל כך התחבב.
מצדי גם היה פה מעין עניין אידאולוגי – לכתוב ספר ילדים שאיננו כתוב בחרוזים.
אני חושב ששמוליקיפוד הוא ספר הילדים הראשון שנכתב בעברית ואין בו חרוזים.
בכל אופן באותה תקופה, כל ספרי הילדים נשמעו כמו פעימות של מטרונום חולה..."
ואם תהיתם למה לגיבורי כל הסיפורים הישראלים מהפיפטיז קראו גדי, אז לפחות לגבי שניים, יש לנו תשובה –
אותו גד צ'רני, הוא הגיבור גם של 'הילד הרע', שירה של לאה גולדברג, שהייתה ידידת המשפחה ונהגה לכנות את גדי "החתן הקרטן שלי"
גדי מספר, שפעם אחת הוא אפילו לקח חבר לראות את המשוררת המפורסמת, הם דפקו על דלת ביתה, וכשהיא פתחה את את הדלת, הוא אמר לחבר: "אתה רואה, היא לא מתה!"
כנער מתבגר, גדי פחות נהנה להיות מזוהה כ"ילד משמוליקיפוד"
אבל כשהכיר את אשתו, זה דווקא הועיל לו מאוד-
בראיון לחן ארצי סרור הוא סיפר:
"הכרתי את אשתי בשנת 74', והיא הראתה לי תמונה שלה בזרועות סבה, כשהוא מקריא לה את שמוליקיפוד. אז הבנתי שזה מקור לגאווה ולשמחה, וגם מתברר שזה עוזר עם בחורות..."
עד היום, הורים וסבים, עוצרים אותו ברחוב, מצביעים עליו ומספרים לטף בהתרגשות, כי זהו גדי האמיתי מהספר 'שמוליקיפוד', הילדים מצידם, מתאכזבים ומסרבים להאמין שזה הילד מהסיפור, כי הוא כבר סבא, ואפילו לא לובש פיג'מה עם ציורים של חמורים...
ט. כרמי הלך לעולמו השבוע לפני 30 שנה, ושושנה היימן נפטרה 15 שנה אחריו.
אבל היצירה שלהם חיה וקיימת, נמצאת על מדפי החנויות והספריות ומוכרת לכל פעוט וקיפוד ישראלי, כבר שלושה דורות.
בחולון הוקם גן סיפור שמוליקיפוד על ידי האמנית נגה יודקוביק-עציוני
לפני כעשור, עיבד בנו הצעיר של ט. כרמי, איש התיאטרון מיכאל צ'רני, את הספר להצגה דו-לשונית עברית-ערבית של תיאטרון אלמינא
בהצגה גדי והקיפוד גוברים על המכשולים ומצליחים להתחבר למרות התנגדות הוריהם ולמרות שגדי מדבר ערבית ושמוליק מדבר עברית. אינשאללה, בקרוב גם במציאות.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מהמקורות הבאים:
"שמוליקיפוד מדבר"/ נרי ליבנה, כותרת ראשית, 22.7.1987
"נעים להכיר: הילדים מאחורי ספרי הילדות שגדלנו עליהם"/ חן ארצי סרור, 13.06.19וויינט,
גדלתם על שמוליקיפוד? הקראתם אותו לילדיכם?
חלמתם על פיג'מה עם חמורים?
באדיבות ספריית בית אריאלה