מסעות רואלד דאל בארץ הקודש, ואיך הוא חנך את בסיס חיל האוויר רמת-דוד.
הימים היו ימי מלחמת העולם ה-2, והסופר רואלד דאל היה טייס קרב צעיר בחיל האוויר הבריטי. בשנת 1941 לאחר ששרד בנס נחיתת אונס במדבר, הוא הוצב בפלשתינה כאחד מטייסי טייסת 'הוריקנים'.
יום אחד נשלח דאל לבדוק את אפשרות הנחיתה במנחת מטוסים חדש שבנייתו ע"י סולל בונה זה עתה הסתיימה. וכפי שהוא מתאר בספרו האוטוביוגרפי Going Solo הוא מצא את עצמו בליבו של מוסד חלוצי לטיפול בנוער במצוקה ...
" המראתי לבדי ואחרי עשר דקות איתרתי רצועת אדמה יבשה שנכבשה בלבו של שדה תירס גדול. מצד אחד היה מטע של עצי תאנה ויכולתי לראות מספר צריפי עץ בין העצים. נחתתי, עצרתי וכיביתי את המנוע. לפתע פרץ מבין עצי התאנה ומתוך הצריפים נחשול ילדים.. הם הקיפו את ההוריקן שלי , כשהם מקפצים בהתלהבות, צועקים, צוחקים ומצביעים.
היו שם כארבעים או חמישים ואז הופיע איש גבוה ומזוקן, שפסע בין הילדים והורה להם להתרחק מן המטוס. טיפסתי ויצאתי מתא הטייס והאיש קרב ולחץ את ידי,
'ברוך הבא ליישוב הקטן שלנו' אמר במבטא גרמני כבד.
התחלתי לתהות אם הגעתי למקום הנכון, המקום הזה היה אמור להיות סודי, והנה מקבלים את פני חמישים ילדים צרחנים ואיש גדל ממדים, עם זקן שחור, שנראה כמו הנביא ישעיהו ...
״מי אתה ומי כל הילדים האלה?״ שאלתי אותו.
״אנחנו פליטים יהודים״, אמר.
״הילדים האלה כולם יתומים.
זה הבית שלנו״ ...״
המנחת בלב שדה התירס הנידח הפך לימים לבסיס חיל האוויר הנודע רמת-דוד
ודאל הוא ככל הנראה האדם הראשון שנחת בו.
"הנביא ישעיהו" זוהה כד״ר חיים הנס לובינסקי, פסיכיאטר מעולי גרמניה, מומחה בעל שם לעבריינות נוער ומנהל המוסד החינוכי בעל השם הארוך "כפר העבודה לנערים מוסד חינוכי לנערים עזובים וקשיי חינוך מיסודו של הוועד הלאומי", שכונה בפי תושבי העמק בקיצור "בית ספר לילדים פושעים".
ד"ר לובינסקי הזמין את הטייס האורח רואלד דאל לכוס קפה בצריף שלו במוסד והשיחה המופלאה שהתנהלה בין השניים תועדה בספרו של דאל, הנה קטע מהשיחה:
"אנחנו זקוקים למולדת, " אמר האיש ,
" אנחנו זקוקים למולדת משלנו, אפילו לבני זולו יש מדינה. לנו אין כלום ."
" אתה מתכוון שליהודים אין מדינה?" שאלתי.
זה בדיוק מה שאני מתכוון, אמר, והגיע הזמן שתהיה לנו.
"אבל איך תשיגו מדינה?" שאלתי "נורבגיה שייכת לנורבגים וניקרגואה שייכת לניקרגואים. וככה זה בכל העולם."
"נראה", אמר האיש כשהוא לוגם מהקפה שלו.
"תוכלו לקבל את גרמניה," אמרתי בהברקה פתאומית, "כשננצח את היטלר..."
"איננו רוצים את גרמניה," אמר האיש.
"אם כן, איזו מדינה אתם רוצים?" שאלתי, כשאני מפגין בורות גדולה מתמיד.
"אם אתה מאוד חושק במשהו," אמר, "ואם אתה מאוד זקוק לו- תמיד תשיג אותו."
לצערנו, ילדי ישראל הערניים והשיחה היפה עם המחנך, לא הפכו את רואלד דאל לתומך המפעל הציוני.
בואו נשים את זה על השולחן – דאל היה סופר גדול, אבל אוהב ישראל קטן מאוד.
לפני מספר שנים פרסמה משפחתו הצהרת התנצלות על אמירותיו האנטישמיות.
ההצהרה פורסמה בשקט יחסי, בפינה מוצנעת באתר הרשמי שלו.
הטקסט מתבסס על מאמרו של אבי משה -סגל אוצר מוזיאון חיל האוויר בחצרים ״לא יאומן כי יסופר״ (עת-מול, 2013) המספר על הימים שעשה רואלד דאל בארץ-ישראל.
ועל הפרק "אין רגע דל" מתוך ספרו של יהודה אטלס "ילדים גדולים" בהוצאת ידיעות אחרונות.
הקטע המובא מספרו של דאל Going solo תורגם לעברית ע"י נימה קרסו.
היום הוא יום השנה למותו של הסופר רואלד דאל.
ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה
