את האיורים של הצייר הזה אתם בטוח מכירים גם אם בעוד רגע לא תזהו את שמו. ייתכן שבאחת מקריאותיכם החוזרות ונשנות ב"אמיל והבלשים", "אורה הכפולה" או "הכיתה המעופפת" שמתם לב לחתימה הקטנה, בכתב יד, בדרך כלל בפינה הימנית? זוהי חתימתו של וולטר טרייר, צייר ומאייר שאיוריו מפורסמים ברחבי העולם.
מי היה אותו טרייר, ומה הקשר שלו אלינו?
וולטר טרייר נולד בפראג האלגנטית שלפני מלחמת העולם הראשונה, למשפחה יהודית משכילה שלא סבלה מעוני, אבל גם לא השתייכה ל"אצולה" היהודית של העיר. אביו היה עובד כפיים שהצליח בעבודתו מספיק כדי לשלוח את הבן, שהתגלה כבר בגיל צעיר מאד כאמן מוכשר, למוסדות שיקדמו את כשרונו - בתחילה לבית הספר לאומנות שימושית בעיר הולדתו, ואחר כך לאקדמיה לאומנות במינכן.
במינכן עשה טרייר חיל בלימודיו, ודי מהר החלו להתפרסם קריקטורות ואיורים שלו במגזיני אומנות ותרבות שונים. כשהיה בן 20, עבודתו צדה את עינו של מו"ל מברלין, והוצעה לו משרה קבועה כקריקטוריסט.
האומן היהודי הצעיר עבר לבירת גרמניה , 30 שנים לפני האסון הנורא שתמיט על בני עמו.
במשך שני עשורים, חייו של טרייר התנהלו על מי מנוחות. הייתה לו משפחה - אישה וילדה - עבודה קבועה ותהילה אומנותית צנועה. הקריקטורות והאיורים (הרבים מאד) שפירסם התמקדו בנושאים שעניינו את הברלינאים של תחילת המאה ה-20: חיי היום יום בעיר הגדולה, קורטוב של לעג למעמדות העליונים, ופטריוטיות גרמנית שהתעצמה עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
כבר אז הוא בלט בקו שיאפיין את איוריו בהמשך, ולאט לאט הפך להיות אומן שעבודתו מזוהה בקלות, וזאת מבלי שהדמויות שהוא מצייר דומות זו לזו. הוא צייר בקווים עגולים, שנראו במבט ראשון כמעט פשוטים, אבל היו מלאי הבעה ועומק.
אבל רק ב-1929 התקיים המפגש שהפך אותו ממאייר גרמני מוערך ככל שיהיה, למי שאיוריו מוכרים בכל רחבי העולם, מי שגם בישראל של המאה ה-21 עדיין מכירים ואוהבים את יצירתו.
באותה שנה סיים עיתונאי גרמני אחד, אריך קסטנר שמו, לכתוב את ספר הילדים הראשון שלו - "אמיל והבלשים", וההוצאה לאור שעמדה לפרסם את הספר חיפשה לו מאייר.
הם הפגישו בין הכותב הרציני, בעל הגישה הצינית לחיים (שלא באה לידי ביטוי ביצירתו לילדים, אבל לא בזה עוסק סיפורנו), לבין המאייר שהפיץ, לדבריו של קסטנר עצמו, קצת יותר מדי אור ושמחה מסביבו.
למרות ההבדלים הניכרים באישיותם, ולמרות שקסטנר לא תמיד הסכים עם פרשנותו של טרייר לדמויות הספרותיות שיצר, ההסכם הראשון נחתם, וטרייר הפך לאיש שיאייר את רוב ספרי הילדים של קסטנר שיצאו לאור לפני מותו של טרייר עצמו.
מה הפסיק את שיתוף הפעולה בין שני היוצרים המוכשרים? על איזה ספר לא קיבל טרייר קרדיט, ומתי פוזרו עותקים מיצירתו מהאוויר?
בקישור שבתגובה הראשונה תוכלו לקרוא על סיפור חייו המרתק של האיש שהמשיך לאייר בצבעים עזים, גם כשהמציאות הייתה קצת פחות צבעונית ועליזה.
****
משמאל: וולטר טרייר בעבודתו. מימין: האיור על כריכת הספר "פצפונת ואנטון".
אתם כנראה מכירים את איוריו של וולטר טרייר, גם אם נתקלתם כעת לראשונה בשמו. למעשה, קרוב לוודאי שהדמויות והנופים שאייר נחרטו בליבכם אחרי קריאות חוזרות ונשנות ב"אמיל והבלשים", "אורה הכפולה" או "הכיתה המעופפת". זהו סיפורו של המאייר המוכשר שהפיח חיים בדמויותיו של אריך קסטנר
מרים זקהיים | 02.02.25
משמאל: וולטר טרייר בעבודתו. מימין: האיור על כריכת הספר "פצפונת ואנטון"
לא היו לו חיים טרגיים.
"חיים טרגיים מעוררים אצל עיתונאים ומבקרים את בלוטות הכתיבה והופכים את האמן למעניין ואפילו לחשוב". המשפט הזה הופיע ברשומה של דני קרמן שהוקדשה לוולטר טרייר, וביטא, שחור על גבי לבן, את מה שרבים כל כך בעולמות האומנות והתקשורת חושבים ויודעים.
והנה בכל זאת, עשרות שנים אחרי מותו, מיליוני ילדים ברחבי העולם עדיין נהנים מאיוריו שמודפסים מחדש שוב ושוב, ואשר גורמים למבוגרים רבים להתרפק על זכרונות ילדותם.
אבל האם היינו מכירים אותו בכלל לולא מפגש אחד מסוים שהתרחש בשנת 1929? כנראה שלא.
האם מכירים אתם את רמות-ים? את רמות-ים על ים-הרמות? האמנם? – האיור על כריכת הספר "אורה הכפולה", תמונות ילדות של מיליוני ילדים ברחבי העולם
וולטר טרייר נולד בפראג האלגנטית שלפני מלחמת העולם הראשונה, למשפחה יהודית משכילה שלא סבלה מעוני, אבל גם לא השתייכה ל"אצולה" היהודית של העיר. אביו היה עובד כפיים שהצליח בעבודתו מספיק כדי לשלוח את הבן, שהתגלה כבר בגיל צעיר מאד כאמן מוכשר, למוסדות שיקדמו את כשרונו – בתחילה לבית הספר לאומנות שימושית בעיר הולדתו, ואחר כך לאקדמיה לאומנות במינכן.
ילדי משפחת טרייר, 1899: האחים וולטר, ג'ורג', אוסקר ופול. התמונה מתוך ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית
מי שהיה שכן קרוב של משפחת טרייר בפראג הוא מקס ברוד, שיתפרסם בהמשך בזכות קשריו עם פרנץ קפקא. ילדי משפחות ברוד וטרייר היו חברים קרובים, ואף יצאו לחופשות משותפות, עד שוולטר טרייר נסע ללמוד אומנות בגרמניה.
בזכות הקשר הזה, שמורות בספרייה הלאומית, בארכיונו של מקס ברוד, תמונות נדירות של טרייר כילד, משחק בכדור או רוחץ באגם.
בני משפחת טרייר, יחד עם מקס ברוד וחברים, רוחצים באגם. הגלויה מתוך ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית
במינכן עשה טרייר חיל בלימודיו, ודי מהר החלו להתפרסם קריקטורות ואיורים שלו במגזיני אומנות ותרבות שונים. כשהיה בן 20, עבודתו צדה את עינו של מו"ל מברלין, והוצעה לו משרה קבועה כקריקטוריסט. האומן היהודי הצעיר עבר לבירת המדינה שעוד תקיא אותו ואת כל בני עמו.
בתחילת דרכו בברלין הוא פגש את הלן מתיוס, נשא אותה לאישה ושנה אחר כך הזוג הצעיר חבק את בתם – מרגרט. בהמשך, התינוקת הזו תמשוך אותם לארץ רחוקה. אבל בינתיים, במשך שני עשורים, חייו של טרייר התנהלו על מי מנוחות. הייתה לו עבודה קבועה ותהילה אומנותית צנועה. הקריקטורות והאיורים (הרבים מאד) שפירסם התמקדו בנושאים שעניינו את הברלינאים של תחילת המאה ה-20: חיי היום יום בעיר הגדולה, קורטוב של לעג למעמדות העליונים, ופטריוטיות גרמנית שהתעצמה עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
כבר אז הוא בלט בקו שיאפיין את איוריו בהמשך, ולאט לאט הפך להיות אומן שעבודתו מזוהה בקלות, וזאת מבלי שהדמויות שהוא מצייר דומות זו לזו. הוא צייר בקווים עגולים, שנראו במבט ראשון כמעט פשוטים, אבל היו מלאי הבעה ועומק.
קווים "פשוטים" אבל מלאי אופי. סבתא של אמיל טישביין, איור: וולטר טרייר
אבל רק ב-1929 התקיים המפגש שהפך אותו ממאייר גרמני מוערך ככל שיהיה, למי שאיוריו מוכרים בכל רחבי העולם, מי שגם בישראל של המאה ה-21 עדיין מכירים ואוהבים את יצירתו.
באותה שנה סיים עיתונאי גרמני אחד, אריך קסטנר שמו, לכתוב את ספר הילדים הראשון שלו – "אמיל והבלשים", וההוצאה לאור שעמדה לפרסם את הספר חיפשה לו מאייר.
הם הפגישו בין הכותב הרציני, בעל הגישה הצינית לחיים (שלא באה לידי ביטוי ביצירתו לילדים, אבל לא בזה עוסק סיפורנו), לבין המאייר שהפיץ, לדבריו של קסטנר עצמו, קצת יותר מדי אור ושמחה מסביבו.
למרות ההבדלים הניכרים באישיותם, ולמרות שקסטנר לא תמיד הסכים עם פרשנותו של טרייר לדמויות הספרותיות שיצר, ההסכם הראשון נחתם, וטרייר הפך לאיש שיאייר את רוב ספרי הילדים של קסטנר שיצאו לאור לפני מותו של טרייר עצמו.
ספריו של קסטנר הפכו באופן מיידי לרבי מכר היסטריים בגרמניה ובעולם. זה היה בעיקר בזכות הדמויות, העלילה והגישה הפתוחה והישירה לליבם של הילדים, אבל גם בזכות האיורים שובי הלב של טרייר, שהצליחו להיות גם הומוריסטיים וגם מלאי אופי והבעה. הכריכה שאייר, למשל, עבור אמיל והבלשים, זאת עם המדרכה הצהובה הגדולה, הפכה לאחת מכריכות הספרים הזכורות והאייקוניות ביותר, ואף הונצחה בבול שיצא בגרמניה.
הבול הגרמני שהנציח את שיתוף הפעולה בין קסטנר לטרייר, עם כריכת הספר "אמיל והבלשים"
איוריו של טרייר לספריו של קסטנר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהם, והופיעו בכל עשרות התרגומים שיצאו ברחבי העולם. אמיל טישביין שהכירו ילדי העולם, הוא אותו אמיל שצייר וולטר טרייר עבור המהדורה הגרמנית הראשונה של הספר.
אבל למרות ההצלחה המטאורית של השניים, שנים מעטות לאחר תחילת שיתוף הפעולה הפורה הזה, דרכיהם נפרדו.
הנאצים עלו לשלטון.
נושאי צלב הקרס לא אהבו את יצירותיהם של קסטנר ההומניסט וטרייר היהודי. קסטנר היה "רכרוכי" וליברלי מדי, והקריקטורות הפוליטיות של טרייר לא הותירו מקום לדמיון בנוגע לשאלה מה הוא חושב על המשטר החדש.
הקריקטורות הפוליטיות של טרייר לא השאירו לעיתים הרבה מקום לפרשנות אחרת. איור: וולטר טרייר
ובכל זאת היה, כמובן, הבדל משמעותי בין השניים:
קסטנר היה גרמני. בכל רמ"ח אבריו ובעמקי בליבו. שיא הדרמה בינו לבין המשטר הייתה שריפת ספריו כבר ב-1933. אבל הוא נשאר בגרמניה, לכל אורך המלחמה וכמובן גם אחריה.
טרייר, לעומתו, היה יהודי. וככזה, לא ציפה לו שום עתיד באותה ארץ, שאפילו לא הייתה המולדת שלו.
כשבשנת 1933 יצא לאור הספר "הכיתה המעופפת", זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, נמחק לחלוטין שמו של טרייר מהקרדיטים בספר ומהאיורים עצמם. האם הייתה זו החלטה שיווקית או שהנאצים הכריחו את ההוצאה לאור לעשות זאת? כך או כך, היה ברור שזו סוף דרכו המקצועית של טרייר בגרמניה.
איור הכריכה של "הכיתה המעופפת", כאן מהמהדורה העברית, בה כמובן מוצג הקרדיט המתאים למאייר
ב-1936 הוא לקח את הלן ואת מרגרט, השאיר מאחוריו את המוניטין המקצועי שצבר ואת כל זכויות היוצרים על איוריו וברח ללונדון.
בבריטניה לא הייתה לטרייר כוונה להפוך למהגר עלום שם. ברגע שהגיע ללונדון הוא החל לבנות מחדש את דמותו כאמן, כשהוא מציע לשלל עיתונים וכתבי עת את איוריו, שנעו בטווח רחב בין עולמות הבידור והספרות לעולמות הפוליטיים והתעמולתיים.
בשנים הבאות הוא רתם את עבודתו לטובת תעמולת מלחמה אנטי פשיסטית ויצירותיו נגד המשטר הנאצי אף הופצו ככרוזים שפוזרו על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי ברחבי גרמניה עצמה.
במקביל, הוא הפך להיות מאייר השער הקבוע של הירחון "ליליפוט", ירחון שבזמנו היה בידורי וספרותי, ובהמשך הפך להיות ירחון לגברים בלבד.
כמו איוריו לספרי אריך קסטנר, שערי המגזין שאייר הפכו לאייקונים. טרייר הקפיד לכלול בכל אחד מהם איור של גבר ואשה עם כלב קטן. זו הייתה דרכו להנציח את זוגיותו עם הלן, ואת כלבם הקטן.
שערי המגזין "ליליפוט" של טרייר – איש, אישה וכלב.
לאחר המלחמה, חזר טרייר לעבוד עם קסטנר, בהסדר עבודה-מרחוק שהקדים את זמנו, ואייר עבורו את עצרת החיות, אורה הכפולה ועוד.
הוא כמובן אייר גם ספרים אחרים שהצליחו לא פחות, כמו מהדורות שונות של תום סוייר והקלברי פין מאת מרק טווין, ואף הוציא בעצמו ספרי משחק מאוירים.
אחד מהם הוא הספר "פרצופות", שעותק נדיר מהגרסה העברית שלו, משנת 1955, נמצא אצלנו בספרייה הלאומית.
ספר המשחק הזה מתהדר בכותרת "8192 דמיות אדם בספר אחד – בשביל ילדים מגיל 5 (ומטה) עד גיל 75 (ומעלה)", והוא מספק הצצה נהדרת לצד השובבי באופיו של טרייר, זה שמתגלה במלוא הדרו דווקא ביצירות העצמאיות שלו.
"פרצפות", העותק שמור במחסן הספרים הנדירים בספרייה הלאומית
אבל בסופו של דבר, בין אם הוא שמח מכך ובין אם לא, איוריו לספריו של קסטנר הם אלה שהפכו לדבר שבגללו זוכרים אותו. טביעת האצבע שלו עליהם הייתה חזקה כל כך, עד כדי כך שכאשר הקומיקסאית איזבל קריץ הוציאה לאור גרסאות קומיקס לספריו של אריך קסטנר, היא הדגישה שהיא מעריצה מושבעת של טרייר וכי היא עשתה מאמצים רבים שאיורי הקומיקס יהיו "ברוחם" של איוריו המוכרים של טרייר.
בשנת 1947 קיבלה משפחת טרייר סוף סוף אזרחות בריטית, אבל דווקא באותה שנה הם החליטו לעזוב את בריטניה ולעבור לגור ליד בתם, מרגרט, שנסעה לקנדה הרחוקה והקפואה.
אם היו עיתותיו בידיו, טרייר מן הסתם היה ממציא את עצמו מחדש גם ביבשת החדשה, ואולי היינו זוכים לשמוע על חיבור חדש בינו לבין סופרים קנדים או אמריקאיים, אבל הוא לא הספיק. פחות מארבע שנים לאחר שהגיע לקנדה הוא מת בפתאומיות בחדר העבודה שלו.
מהדורת הקומיקס המחודשת של "פצפונת ואנטון". איורים "ברוחו" של וולטר טרייר.
