"ישבתי וחיכיתי למרק והוא נכנס והתיישב בשולחן מולי. כמובן שלא ידעתי ואיני יודעת עד היום מי ומה הוא האיש שסעד בשכנותי, אבל אני הרגשתי בברור: זהו המורה שמילקיהו! קשקשתי אותו על מפית, ובבית השלמתי את הציור."
סיפרה המאיירת אראלה, כאשר נשאלה כיצד יצרה את דמותו האיקונית של המורה שמילקיהו.
אראלה הורביץ הייתה פלמחניקית וקיבוצניקית שרופה ממקימי קיבוץ נתיב הל"ה.
בשעות שלא ציירה, היא הייתה הטבחית של הקיבוץ, האכילה את החברים, ארגנה ערבי תרבות וערכה את עלון הקיבוץ, היא הייתה יורדת ים וידידה לזאטוטי הקיבוץ ושלוש פעמים, אפילו הייתה מזכירת הקיבוץ, אחרי שהתחננו בפניה לקחת על עצמה את התפקיד.
אראלה הייתה אמנית גדולה שלא הכירה באמנותה;
"יד קלה תמיד הייתה לי, ובקיבוץ יש תמיד ביקוש ל"ידיים טובות": לכתוב מודעה, לקשט לחג, לכתוב עלון וכו'.
למדתי חצי שנה בבצלאל, ובכך מסתיימים לימודי האמנות שלי. במקרה הטוב אני גרפיקאית לא רעה" נהגה לומר, אבל אנחנו יודעים את האמת.
גם מהספרים שאיירה, היא לא עשתה עניין:
"לצייר ספרים התחלתי כשחברי התחילו לכתוב ספרים, וכשהספרים נראו בחנויות, פנו אלי סופרים נוספים. עם השנים הפכתי את האיור לענף בקיבוץ."
הראשון שביקש ממנה לאייר את ספריו, היה פוצ'ו, חברה הטוב מהפלמ"ח:
"כשהוצאתי את ספרי הראשון 'חבורה שכזאת' בהוצאת מסדה, אמרתי שאת העטיפה תעצב לי אראלה. שאלו מי זאת? אמרתי אחת מהחבורה שכזאת. אמרו: "טוב, שתביא סקיצה ונראה."
כחמש שנים לאחר מכן, כשספרי השני 'איה הג'ינגית' עמד לצאת לאור, היה לי ברור שהמאיירת שלו תהיה אראלה.
היה זה ספר האיורים הראשון שלה ("בחבורה שכזאת" היא עיצבה רק את העטיפה.) היא ציירה אותו מכל הלב, כשבני משפחתה וחבריה לקיבוץ משמשים לה כדוגמנים שלא בידיעתם.
העטיפה עם הטקסט המקיף את ראשה של איה הג'ינג'ית בעיגולים סליליים עוררה ויכוחים בהוצאה, אבל אראלה התעקשה להשאיר את העטיפה כמות שהיא.
עד היום אני נתקל באנשים שקראו בילדותם את איה הג'ינג'ית' , מהספר הם לא זוכרים הרבה, אבל מה שהם לא שוכחים זה את העטיפה שיש לה עיגולים סליליים כאלה."
על שיתוף הפעולה הזה, כתב חוקר ספרות הילדים יהודה אטלס:
"אראלה זכתה לחסד שכל מאייר מאחל לעצמו: שאיוריה יהפכו למזוהים כליל עם היצירות ועם גיבוריהן. כשם שאי אפשר לתאר את פו, את אי-יה ואת חזרזיר של מילן במנותק מאיורי שפרד, כך אין להעלות על הדעת את איה הג'ינג'ית, נלי והמורה היקר שמילקיהו בלעדי איוריה של אראלה. בתודעת הקורא כאילו נמסות הדמות המאוירת והדמות המתוארת זו לתוך זו והופכות למקשה אחת."
מלבד פוצ'ו, איירה אראלה מספריהם של מיטב סופרי הילדים של התקופה: דבורה עומר, מעוז חביב, תקווה שריג, מירה מאיר, נירה הראל, אוריאל אופק ומשה בן שאול.
איוריה לקרשינדו של דבורה עומר קיבעו בדמיוננו איך נראה גמד ואיך נראה החלל החיצון (או לפחות כוכב שפנדוזה מרדימון),
המאייר עמית טריינין מספר ששאל את הספר מספריית הקיבוץ, החביא אותו מתחת לכרית והתאמן בהעתקת האופן בו ציירה אראלה זקן ועננים.
על איוריה לספר 'כשאסנת ואני' מאת נירה הראל זכתה אראלה בעיטור אנדרסן.
היא הייתה המאיירת הישראלית הראשונה שזכתה בפרס בינלאומי יוקרתי זה.
אראלה פחות התרשמה, ומיהרה להודות לחבריה בקיבוץ, בהומור האופייני לה:
"חברי יקירי, מתן העיטור לשבח על ידי חבר שופטים (בינלאומי ונכבד ככל שהוא) בלתי ידועים לי, ואשר מניעיהם בלתי מובנים לי – ממשי בעיני הרבה פחות מחלום.
דבר אחד מאוד ממשי וברור: לולא התגלגלתי לקיבוץ – בטוח שלא הייתי מגיעה לידי כך [...] וזאת השעה היפה להודות לנתיב הל"ה, שבלי דעת ש"אמן בינלאומי" יושב בקרבה,
אך בידיעה שאני מבשלת לא רעה, ובעומס החיים הלא קלים, ובלחצי הסידור הנצחיים – לא הצרה את צעדי אלא להיפך: ראתה בעין סבלנית וגם יפה את עיסוקי בציור ספרים, המוגדר כעבודת חוץ, אך הון בינתיים לא גרפנו ממנו..."
אראלה נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 64.
כאשר נתגלתה המחלה בגופה, היא הייתה בעיצומה של עבודה על תערוכת מגזרות נייר גדולה, שיצרה לספר שירי הערש 'שיר לאלף עריסות' שערכה אסתר לנואל.
חודשים ספורים לפני מותה היא עוד הספיקה להגיע לפתיחת התערוכה, שהתקיימה בספריית בית אריאלה.
בדרך לבמה היא מעדה ונפלה, אך התעשתה במהירות והודתה בהומור לאורחים ולמארגנים (לתולי העבודות היא נהגה לקרוא – "תליינים") לסיום איחלה למתכנסים "ברכת חתימה טובה כיוון ששערי שמיים עדיין פתוחים."
ארבעה חודשים לפני מותה ישבה אראלה בחדרה שבקיבוץ נתיב הל"ה וניסחה דף הנחיות בן שישה סעיפים ממוספרים שבו תכננה בפרטי פרטים את הלווייתה:
1. הייתי רוצה שארוני יינשא בזרועות חברים (תסחבו קצת, חבר'ה, כבד זה לא יהיה).
2. נדמה לי שפנחס רוטנברג ציווה: "בלי זרים, בלי הספדים". פרחים? – למה לא. דיבורים – אף מילה! רק להשמיע אחר הקבורה את "אימא אדמה" של יענק'לה רוטבליט.
3. על המצבה לחקוק בית משיר של נתן אלתרמן ושורה משיר של לאה גולדברג
(מה רע בלהתכסות בשירים?)
כְּבָר הַחוֹרֶשׁ בָּאֹפֶל, הַפֶּרַח בָּאֵשׁ.
וּבִכְבוֹת בַּתֿ צְחוֹקִי וְאֵינֶנָּה.
שִׂים שָׁלוֹם לַנְּתִיבָה, לְשִׁירָהּ הָרוֹעֵשׁ,
וְלַהֵלֶך אֲשֶׁר יֹאהֲבֶנָּהּ.
(נתן אלתרמן)
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים. כְּאַחַד הָאָדָם.
(לאה גולדברג)
4. אזכרה ביום השלושים? – אם רוצים
5. חוברת זיכרון לא צריך. אני בתוך העלון ובכל הספרים הרבים שעשיתי.
אראלה לא נישאה ולא היו לה ילדים, היא נפטרה מוקפת באהבתם של בני משפחתה, חברי קיבוצה, והמוני החברים והחברות טובים שאספה לאורך הדרך.
מאחר וכל מודעות האבל בקיבוץ, מאז יום הקמתו, נכתבו בידיה הטובות של אראלה,
היא לא התעצלה וכתבה גם את מודעת האבל של עצמה (רק את התאריך והשעה השאירה פתוחים) -
"משפחתי אהובתי, ידידי נפשי, חברי לדרכים ובדרכים, בואו ללוות אותי בדרכי האחרונה למנוחת עולמים. על החתום: אראלה."
במכתב לידידה דובי הלמן, על ערש מותה, היא כתבה:
"אשרי אדם ששעה קלה בחייו, או יום, או שנה (ובמישור האישי זה עוד הרבה יותר קצר) חווה – שהנה עכשו, ברגע זה – הכל מסביבו, ובו, כמו שהוא רוצה שיהיה: כל מי שהוא אוהב – אתו, ואוהב בחזרה; והעבודה, והחברים, והבריאות, והקיבוץ, והתוכניות – לרגע הכל כמו שהוא חולם. והוא יודע שזה רגע של חסד, וכהרף עין הכל ישתנה, יתהפך, יימוג ומה שנשאר לנו לעשות – כל אחד את המיטב שהוא מוכשר לו ומאמין בו – ולדעת שזה בכלל לא מעט!"
היום הוא יום השנה ה-30 (ואחד) לפטירתה של אראלה. נזכור אותה באהבה.
אילו מהספרים שאיירה חביבים עליכם במיוחד?
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך
-הספר: פועם ונפעם/ מוטי זעירא, כרמל, 2015
ביוגרפיה יפהפייה שכתב על אראלה חבר קיבוצה וידידה, מוטי זעירא.
-האתר של פוצ'ו
-ומהמאמר של סבינה שביד "המאיירת אראלה", מתוך כתב העת בפרות ילדים ונוער בהוצאת מכללת דוד ילין, 2009.
באדיבות ספריית בית אריאלה
