"המלחמה הפכה את הארץ לשממה, ובניינים קרסו והתמוטטו לעפר. כל מה שהיה לנו אבד, וברחנו על נפשנו בידיים ריקות.
יום אחד הלך אבא לשוק לקנות לחם.
כאשר אבא חזר הביתה סוף-סוף, כבר שררה בחוץ חשיכה.
הוא נשא תחת זרועו גליל ארוך של נייר. "קניתי מפה", הכריז בגאווה.
"איפה הלחם?" שאלה אמא.
"קניתי מפה," חזר אבא ואמר.
"הלילה אין ארוחת ערב." אמרה אמא במרירות, "אבל יש לנו מפה."
הלכתי לישון רעב.
למחרת תלה אבא את המפה. היא תפסה קיר שלם. החדר הקודר שלנו הוצף בצבעים. המפה הקסימה אותי. נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות, ללמוד כל פרט ופרט שבה, ולהעתיק אותה במשך ימים על כל פיסת נייר שהצלחתי למצוא.
מצאתי במפה שמות שצלצלו מוזר, וטעמתי בהנאה את צליליהם הקסומים. הרכבתי מהם שיר קטן מחורז [...] ונשאתי על כנפיו הרחק הרחק, בלי לעזוב את החדר."
(מתוך הספר: איך למדתי גיאוגרפיה/ אורי שולביץ, כנרת, 2008. תרגום: איתן בן-נתן)
המאייר וסופר הילדים אורי שולביץ, הלך לעולמו השבוע, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-90.
הוא נולד בוורשה והיה בן 4 כשפרצה מלחמת העולם ה-2.
"התחלתי לצייר כשהייתי בן שלוש. זה קורה גם לילדים אחרים, אבל רובם מפסיקים. אני אף פעם לא הפסקתי. אני לא מנסה אף פעם לברר איזה ציורים ילדים אוהבים. הלב שלי הוא המדריך שלי. אני יודע שאם אנהג כך – לפחות אדם אחד יאהב את הציורים שלי."
"ילדים משלי אין לי. אני נמצא תמיד בקשר עם הילד שבתוכי, שאף פעם לא מת. לו אני מצייר. בעצם אולי זה הילד שמעולם לא הייתי. כשהייתי ילד, בפולין ואחר כך בסיביר, לא היו לי שום ספרים. בקושי הייתה לי ילדות. דברים אחרים עמדו אז בראש הדאגות שלנו: הקיום, ההישרדות, להשיג אוכל."
"ספר מצויר אינו עוד צעצוע טיפשי. הוא עשוי, לפעמים, להיות הכל בשביל ילד. הספר יכול להיות לגביו שגריר של תקווה, והמפתח לכלא."
"הציורים הכי טובים הם בלתי-ניראים. זה נשמע כמו פרדוקס, אבל זה לא כך. כאשר אני מדבר על הציור הבלתי-ניראה, אני מתכוון לאימאג', לדמות או לרושם שנותרים חקוקים בך אחרי שסיימת לקרוא משהו או לאחר שהתבוננת בציור."
בשנת 1949 עלה אורי שולביץ עם משפחתו לישראל, המורה שלו למלאכה בבית הספר התיכון, זיהה את כישרונו ושלח אותו אל הצייר יחזקאל שטרייכמן, אשר קיבל אותו כתלמיד וסירב לקבל ממנו תשלום. בגיל 15 כבר הציג שולביץ במוזיאון תל אביב בתערוכת אמנים צעירים, בה היה צעיר המציגים.
הוא התגייס לנח"ל, היה בגרעין המייסדים של קיבוץ עין גדי, וצייר עבור הקיבוץ, הגדה לפסח קיבוצית.
שולביץ נסע לארה"ב כדי להשתלם בלימודי אמנות, השתקע שם והפך למאייר וכותב בעל שם לבינלאומי, הוא זכה במדליית קולדקוט היוקרתית.
ארבעה מספרי הילדים שאייר וכתב, תורגמו לעברית.
שולביץ נפטר השבוע, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-90. יהי זכרו ברוך.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך:
-ספרו של שולביץ, איך למדתי גיאורפיה, בהוצאת כנרת.
- יהודה אטלס, "אורי שולביץ: אני מצייר לילד שבתוכי", בספר ילדים גדולים (כרך 2, עמ' 242-235), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
- הרצאה של אורי שולביץ ב'בצלאל', ירושלים, 1990, מתוך הספר 'סדנת הפרוזה'/ בעריכת אהוד בן עזר, בשיתוף חיים באר, הוצאת אסטרולוג 2000
באדיבות ספריית בית אריאלה
ראה גם
*https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART1/857/095.html
יום אחד הלך אבא לשוק לקנות לחם.
כאשר אבא חזר הביתה סוף-סוף, כבר שררה בחוץ חשיכה.
הוא נשא תחת זרועו גליל ארוך של נייר. "קניתי מפה", הכריז בגאווה.
"איפה הלחם?" שאלה אמא.
"קניתי מפה," חזר אבא ואמר.
"הלילה אין ארוחת ערב." אמרה אמא במרירות, "אבל יש לנו מפה."
הלכתי לישון רעב.
למחרת תלה אבא את המפה. היא תפסה קיר שלם. החדר הקודר שלנו הוצף בצבעים. המפה הקסימה אותי. נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות, ללמוד כל פרט ופרט שבה, ולהעתיק אותה במשך ימים על כל פיסת נייר שהצלחתי למצוא.
מצאתי במפה שמות שצלצלו מוזר, וטעמתי בהנאה את צליליהם הקסומים. הרכבתי מהם שיר קטן מחורז [...] ונשאתי על כנפיו הרחק הרחק, בלי לעזוב את החדר."
(מתוך הספר: איך למדתי גיאוגרפיה/ אורי שולביץ, כנרת, 2008. תרגום: איתן בן-נתן)
המאייר וסופר הילדים אורי שולביץ, הלך לעולמו השבוע, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-90.
הוא נולד בוורשה והיה בן 4 כשפרצה מלחמת העולם ה-2.
"התחלתי לצייר כשהייתי בן שלוש. זה קורה גם לילדים אחרים, אבל רובם מפסיקים. אני אף פעם לא הפסקתי. אני לא מנסה אף פעם לברר איזה ציורים ילדים אוהבים. הלב שלי הוא המדריך שלי. אני יודע שאם אנהג כך – לפחות אדם אחד יאהב את הציורים שלי."
"ילדים משלי אין לי. אני נמצא תמיד בקשר עם הילד שבתוכי, שאף פעם לא מת. לו אני מצייר. בעצם אולי זה הילד שמעולם לא הייתי. כשהייתי ילד, בפולין ואחר כך בסיביר, לא היו לי שום ספרים. בקושי הייתה לי ילדות. דברים אחרים עמדו אז בראש הדאגות שלנו: הקיום, ההישרדות, להשיג אוכל."
"ספר מצויר אינו עוד צעצוע טיפשי. הוא עשוי, לפעמים, להיות הכל בשביל ילד. הספר יכול להיות לגביו שגריר של תקווה, והמפתח לכלא."
"הציורים הכי טובים הם בלתי-ניראים. זה נשמע כמו פרדוקס, אבל זה לא כך. כאשר אני מדבר על הציור הבלתי-ניראה, אני מתכוון לאימאג', לדמות או לרושם שנותרים חקוקים בך אחרי שסיימת לקרוא משהו או לאחר שהתבוננת בציור."
בשנת 1949 עלה אורי שולביץ עם משפחתו לישראל, המורה שלו למלאכה בבית הספר התיכון, זיהה את כישרונו ושלח אותו אל הצייר יחזקאל שטרייכמן, אשר קיבל אותו כתלמיד וסירב לקבל ממנו תשלום. בגיל 15 כבר הציג שולביץ במוזיאון תל אביב בתערוכת אמנים צעירים, בה היה צעיר המציגים.
הוא התגייס לנח"ל, היה בגרעין המייסדים של קיבוץ עין גדי, וצייר עבור הקיבוץ, הגדה לפסח קיבוצית.
שולביץ נסע לארה"ב כדי להשתלם בלימודי אמנות, השתקע שם והפך למאייר וכותב בעל שם לבינלאומי, הוא זכה במדליית קולדקוט היוקרתית.
ארבעה מספרי הילדים שאייר וכתב, תורגמו לעברית.
שולביץ נפטר השבוע, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-90. יהי זכרו ברוך.
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך:
-ספרו של שולביץ, איך למדתי גיאורפיה, בהוצאת כנרת.
- יהודה אטלס, "אורי שולביץ: אני מצייר לילד שבתוכי", בספר ילדים גדולים (כרך 2, עמ' 242-235), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
- הרצאה של אורי שולביץ ב'בצלאל', ירושלים, 1990, מתוך הספר 'סדנת הפרוזה'/ בעריכת אהוד בן עזר, בשיתוף חיים באר, הוצאת אסטרולוג 2000
באדיבות ספריית בית אריאלה
ראה גם
*https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART1/857/095.html
- מעשה באוצר סיפר וצייר אורי שולביץ, תרגמה רוני גבעתי, הקיבוץ המאוחד, 1981.הספר חולק במסגרת ספריית הפיג'מה לגנים בוגרים בשנת 2011
- מעשה במקל, מאת זינא רבינוביץ', הציורים מאת אורי שולביץ, ניו יורק, 1960, על מקל המביא מזל ליהודי שעולה לירושלים, ניו יורק