כשמפקד עבודות הכפייה מהצבא ההונגרי שמע על הכשרון של שמואל כץ, הוא עשה איתו עסקה מוזרה ויוצאת דופן: הוא ביקש שכץ יצייר אותו. בתמורה קיבל כץ המאושר "ביצה עם כוס קפה אמיתי בחלב וסוכר, שהיו עבור יהודי בקרבת החזית כחזיון תעתועים".
כולנו גדלנו על האיורים שלו ל"דירה להשכיר" ולספרי ילדות רבים אחרים, ולא ידענו שזאת בסך הכל הייתה הדרך שלו להימנע מצרות.
למעשה, כבר בגיל 5 הבין הצייר שמואל כץ, שכשרון הציור שלו יכול לעזור לו כשהוא מסתבך.
יום אחד הגיע אביו הביתה מבית הכנסת הוינאי בו שימש כחזן והניח את כובעו החדש והירוק על המתלה שבכניסה לדירתם. כץ החליט, יחד עם אחותו בת השנתיים שהכובע יכול לשמש ככדור נהדר והתמסרו בו בהתלהבות עד שזה התעופף לו דרך החלון החוצה אל הרחוב הסואן. כשאביהם רצה לצאת מהבית ולא מצא את כובעו החדש, התחבאו האחים המפוחדים מתחת לשולחן.
לאחר בירור קצר של האב עם בנו, שכלל הרבה דמעות, הבטיח כץ הפעוט לאביו שידאג לו לכובע ירוק חדש בהקדם: הוא ניגש לחבילת העפרונות הצבעוניים שלו ובזריזות שתאפיין אותו כל חייו צייר כובע ירוק על ראשו של אביו על גבי דף נייר לבן. האב הזועם לא התאפק, פרץ בצחוק וויתר לו על עונש.
למזלו של כץ, סבו היה סוחר סיטונאי במוצרי נייר ומכשירי כתיבה ונהג לשלוח לו חבילות הקטנות שהכילו עפרונות צבעוניים וגליונות נייר, כך שאלה היו זמינים כמעט תמיד בביתם והוא יכול היה לשקוד על פיתוח כשרונו.
זה היה ככל הנראה הרמז מטרים לקריירה העתידית של כץ, שהפך לצייר, מאייר וקריקטוריסט מהמובילים בישראל. לציבור הרחב הוא מוכר בזכות איוריו של הספר "דירה להשכיר" של לאה גולדברג ו"מעשה בשלושה אגוזים". עוד קודם לכן הוא אייר חלק מספרי חסמב"ה, ובהמשך הקריירה העשירה שלו הספיק לאייר עשרות ספרי ילדים ומבוגרים.
אבל לא רק בציור הוא הפליא לעשות - הוא הצטיין בכל דבר שידיו נגעו בו - מגיל צעיר ידע לנגן היטב בפסנתר ואקורדיון ואף התלבט בצעירותו בין קריירה מוזיקלית לבין קריירה בציור. מלחמת העולם השנייה הייתה זו שהכריעה את הכף בסופו של דבר. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 עבר עם משפחתו להונגריה ושם שרדו בדרכים לא דרכים. כץ הצעיר ברח ממקום למקום, גויס לעבודות כפייה בצבא ההונגרי, הצטרף לתנועת נוער, הסתתר ב"בית הזכוכית" בבודפסט (מובלעת בחסות שוויצרית) וכך ניצל משילוח למחנות השמדה.
גם במהלך המלחמה, ובתנאים קשים, כץ לא הפסיק לצייר לרגע - גם כשכל שעמד לרשותו היה מעט פחם שנקרה בדרכו - הציור עזר לו לצלוח ימים קשים. במהלך המלחמה כשרון הציור עזר לו לא פעם לשרוד.
עוד במהלך המלחמה הצטרך לתנועת הנוער "השומר הצעיר", שם פגש לראשונה את מי שתהיה אשתו, נעמי, ואם שתי בנותיו. עם סיום המלחמה ניסו לעלות לישראל, נכלאו בקפריסין וכשלבסוף הצליחו להגיע לארץ המיוחלת הצטרפו למקימי קיבוץ געתון שבגליל המערבי, ובו חי כץ עד מותו. גם שם הצטיין כץ - "כל דבר שהוא נוגע בו - מצליח לו" סיפרה עליו אישתו נעמי, והוא הפך בקיבוץ ליוצר שהוא "ענף משק" של איש אחד.
כץ היה גם צייר צבאי רשמי של צה"ל שליווה רבות ממלחמות ישראל, היה מאייר קבוע בעיתונים "במחנה", דבר השבוע" ו"משמר לילדים", ואייר עשרות שירונים, אלבומי מלחמה והגדות. מהסטודיו הצמוד לביתו בקיבוץ עבד ללא לאות, ובמוזיאונים רבים בארץ ובעולם נאצרו תערוכות של ציוריו ממסעותיו בארץ ובעולם.
לאורך השנים התמחה כץ במגוון תחומים: רישום, איור, גרפיקה וקליגרפיה; וצייר בכלים וחומרים רבים – מאקוורל, צבעי שמן ועד דפוס משי, שבכולם רכש מיומנות מקצועית ושליטה ברמה הגבוהה ביותר. נדמה כי עבודותיו של כץ נמצאות בכל מקום סביבנו, ותמיד מאופיינים באותם קווים שובי לב: הומור קולע, אהבת אדם שופעת חום, כאב מרוסן, אירוניה עצמית מלבבת והמון אופטימיות.
"העבודה משפרת את מצב הרוח שלי ללא הכר" אמר פעם האיש שלא הפסיק לעבוד לרגע, ויצר כל כך הרבה יצירות שהן חלק מהקאנון הישראלי. הוא נפטר במפתיע בגיל 83, היום לפני 15 שנה, ועל שולחן העבודה שלו נמצאה קריקטורה אחרונה שהספיק להכין לתערוכה "מאה שנות קיבוץ".
***
בהכנת הפוסט נעזרנו בספר "גורלו של צייר - קו עובר בין אוסטריה, הונגריה וישראל" של שמואל (אלכסנדר) כץ ובחוברת "שמואל כץ - קריקטוריסט וקיבוצניק".
***
בתמונה: שמוליק כץ מחוץ למחנה הפליטים בקפריסין בו היה עצור במשך כשנתיים כמעפיל בלתי לגאלי, בכובע טמבל ובמכנסיים קצרים, מחזיק בפיו את הסרטיפיקט הבריטי הנכסף כל כך, מאחר ושתי ידיו תפוסות על ידי האקורדיון הנצחי שלו, ומאחוריו שער המחנה פתוח לרווחה, 1947.
באדיבות הספרייה הלאומית
בתגובה הבאה ספרים מאוירים לילדים ונוער של שמואל כץ
כולנו גדלנו על האיורים שלו ל"דירה להשכיר" ולספרי ילדות רבים אחרים, ולא ידענו שזאת בסך הכל הייתה הדרך שלו להימנע מצרות.
למעשה, כבר בגיל 5 הבין הצייר שמואל כץ, שכשרון הציור שלו יכול לעזור לו כשהוא מסתבך.
יום אחד הגיע אביו הביתה מבית הכנסת הוינאי בו שימש כחזן והניח את כובעו החדש והירוק על המתלה שבכניסה לדירתם. כץ החליט, יחד עם אחותו בת השנתיים שהכובע יכול לשמש ככדור נהדר והתמסרו בו בהתלהבות עד שזה התעופף לו דרך החלון החוצה אל הרחוב הסואן. כשאביהם רצה לצאת מהבית ולא מצא את כובעו החדש, התחבאו האחים המפוחדים מתחת לשולחן.
לאחר בירור קצר של האב עם בנו, שכלל הרבה דמעות, הבטיח כץ הפעוט לאביו שידאג לו לכובע ירוק חדש בהקדם: הוא ניגש לחבילת העפרונות הצבעוניים שלו ובזריזות שתאפיין אותו כל חייו צייר כובע ירוק על ראשו של אביו על גבי דף נייר לבן. האב הזועם לא התאפק, פרץ בצחוק וויתר לו על עונש.
למזלו של כץ, סבו היה סוחר סיטונאי במוצרי נייר ומכשירי כתיבה ונהג לשלוח לו חבילות הקטנות שהכילו עפרונות צבעוניים וגליונות נייר, כך שאלה היו זמינים כמעט תמיד בביתם והוא יכול היה לשקוד על פיתוח כשרונו.
זה היה ככל הנראה הרמז מטרים לקריירה העתידית של כץ, שהפך לצייר, מאייר וקריקטוריסט מהמובילים בישראל. לציבור הרחב הוא מוכר בזכות איוריו של הספר "דירה להשכיר" של לאה גולדברג ו"מעשה בשלושה אגוזים". עוד קודם לכן הוא אייר חלק מספרי חסמב"ה, ובהמשך הקריירה העשירה שלו הספיק לאייר עשרות ספרי ילדים ומבוגרים.
אבל לא רק בציור הוא הפליא לעשות - הוא הצטיין בכל דבר שידיו נגעו בו - מגיל צעיר ידע לנגן היטב בפסנתר ואקורדיון ואף התלבט בצעירותו בין קריירה מוזיקלית לבין קריירה בציור. מלחמת העולם השנייה הייתה זו שהכריעה את הכף בסופו של דבר. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 עבר עם משפחתו להונגריה ושם שרדו בדרכים לא דרכים. כץ הצעיר ברח ממקום למקום, גויס לעבודות כפייה בצבא ההונגרי, הצטרף לתנועת נוער, הסתתר ב"בית הזכוכית" בבודפסט (מובלעת בחסות שוויצרית) וכך ניצל משילוח למחנות השמדה.
גם במהלך המלחמה, ובתנאים קשים, כץ לא הפסיק לצייר לרגע - גם כשכל שעמד לרשותו היה מעט פחם שנקרה בדרכו - הציור עזר לו לצלוח ימים קשים. במהלך המלחמה כשרון הציור עזר לו לא פעם לשרוד.
עוד במהלך המלחמה הצטרך לתנועת הנוער "השומר הצעיר", שם פגש לראשונה את מי שתהיה אשתו, נעמי, ואם שתי בנותיו. עם סיום המלחמה ניסו לעלות לישראל, נכלאו בקפריסין וכשלבסוף הצליחו להגיע לארץ המיוחלת הצטרפו למקימי קיבוץ געתון שבגליל המערבי, ובו חי כץ עד מותו. גם שם הצטיין כץ - "כל דבר שהוא נוגע בו - מצליח לו" סיפרה עליו אישתו נעמי, והוא הפך בקיבוץ ליוצר שהוא "ענף משק" של איש אחד.
כץ היה גם צייר צבאי רשמי של צה"ל שליווה רבות ממלחמות ישראל, היה מאייר קבוע בעיתונים "במחנה", דבר השבוע" ו"משמר לילדים", ואייר עשרות שירונים, אלבומי מלחמה והגדות. מהסטודיו הצמוד לביתו בקיבוץ עבד ללא לאות, ובמוזיאונים רבים בארץ ובעולם נאצרו תערוכות של ציוריו ממסעותיו בארץ ובעולם.
לאורך השנים התמחה כץ במגוון תחומים: רישום, איור, גרפיקה וקליגרפיה; וצייר בכלים וחומרים רבים – מאקוורל, צבעי שמן ועד דפוס משי, שבכולם רכש מיומנות מקצועית ושליטה ברמה הגבוהה ביותר. נדמה כי עבודותיו של כץ נמצאות בכל מקום סביבנו, ותמיד מאופיינים באותם קווים שובי לב: הומור קולע, אהבת אדם שופעת חום, כאב מרוסן, אירוניה עצמית מלבבת והמון אופטימיות.
"העבודה משפרת את מצב הרוח שלי ללא הכר" אמר פעם האיש שלא הפסיק לעבוד לרגע, ויצר כל כך הרבה יצירות שהן חלק מהקאנון הישראלי. הוא נפטר במפתיע בגיל 83, היום לפני 15 שנה, ועל שולחן העבודה שלו נמצאה קריקטורה אחרונה שהספיק להכין לתערוכה "מאה שנות קיבוץ".
***
בהכנת הפוסט נעזרנו בספר "גורלו של צייר - קו עובר בין אוסטריה, הונגריה וישראל" של שמואל (אלכסנדר) כץ ובחוברת "שמואל כץ - קריקטוריסט וקיבוצניק".
***
בתמונה: שמוליק כץ מחוץ למחנה הפליטים בקפריסין בו היה עצור במשך כשנתיים כמעפיל בלתי לגאלי, בכובע טמבל ובמכנסיים קצרים, מחזיק בפיו את הסרטיפיקט הבריטי הנכסף כל כך, מאחר ושתי ידיו תפוסות על ידי האקורדיון הנצחי שלו, ומאחוריו שער המחנה פתוח לרווחה, 1947.
באדיבות הספרייה הלאומית
בתגובה הבאה ספרים מאוירים לילדים ונוער של שמואל כץ