היד שמאכילה
הבוקר אמא נאבקה בי. לא הצליחה להבין מה אני עושה לה, ואז הפחד ליפול ולהיפגע היה גדול. "מה אני עושה?!" היא השיבה בתוככה ובאמת לא הבינה למה אני מתרגזת. לא מקשרת לכך שנאחזה חזק במעקה לקושי להלבישה או לשרירים שאימצה כדי שלא אושיב אותה על הכסא לכך שזה גרם לי לכאב בגב. ואז היא הגיעה לממלכה שלה בעבר, שם היתה מבשלת ואופה לכולנו. מפנקת אותנו במטעמיה. זה עדיין הממלכה שלה בה היא מקבלת קפה ועוגה. ואז באמצע ארוחת הבוקר ראיתי אותה מפסיקה לאכול ומתבוננת בי בסקרנות, "מי לעזאזל האישה הזו?" בטח שאלה את עצמה. היא פשוט לא זכרה אותי ואת המקום בו היא נמצאת. אבל כשהאכלתי אותה נענתה בשמחה. אמרתי לה מי אני ועיניה אורו. "את הבת שלי ענתי.... החמודה" היא ספק אמרה לי ספק ניסתה להזכיר לעצמה. ואז כשאני ואמא ממשיכות בארוחה ועיניי שוב דומעות הבנתי משהו נורא ואיום על המחלה הזו. יש אולי כאלה כמו אמי שידרדרו באיטיות למחלה. כמו בהילוך איטי, לאט לאט תחליק במדרון אל תהום השכחה, ויש שמצבם יחמיר במהירות. אבל בסופו של יום, הם כולם, יקירנו, לא ידעו עוד של מי היד שמאכילה אותם. הם לא ידעו עוד שזו יד. והכי עצוב, לא יהיה להם איכפת. ולכן זה לא ממש משנה אם היד המטפחת אותם באהבה היא שלנו, בני המשפחה, של מטפלת הן בבית והן בבית אבות. זה רק אנחנו שמחשיבים של מי היד המאכילה את היקרים לנו, אנחנו ורגשי האשם שלנו. ולכן, אם אנחנו רוצים, כמוני, עוד להמשיך ולהיות אותה יד מטיבה זה בסדר, אבל גם בסדר אם היד המטיבה תהיה יד אחרת ואנחנו נלך לדרכינו ולחיינו. ורק אנחנו יודעים מתי הזמן הנכון לשחרר את היד ולתת לאחרים להמשיך במקומינו.
הבוקר אמא נאבקה בי. לא הצליחה להבין מה אני עושה לה, ואז הפחד ליפול ולהיפגע היה גדול. "מה אני עושה?!" היא השיבה בתוככה ובאמת לא הבינה למה אני מתרגזת. לא מקשרת לכך שנאחזה חזק במעקה לקושי להלבישה או לשרירים שאימצה כדי שלא אושיב אותה על הכסא לכך שזה גרם לי לכאב בגב. ואז היא הגיעה לממלכה שלה בעבר, שם היתה מבשלת ואופה לכולנו. מפנקת אותנו במטעמיה. זה עדיין הממלכה שלה בה היא מקבלת קפה ועוגה. ואז באמצע ארוחת הבוקר ראיתי אותה מפסיקה לאכול ומתבוננת בי בסקרנות, "מי לעזאזל האישה הזו?" בטח שאלה את עצמה. היא פשוט לא זכרה אותי ואת המקום בו היא נמצאת. אבל כשהאכלתי אותה נענתה בשמחה. אמרתי לה מי אני ועיניה אורו. "את הבת שלי ענתי.... החמודה" היא ספק אמרה לי ספק ניסתה להזכיר לעצמה. ואז כשאני ואמא ממשיכות בארוחה ועיניי שוב דומעות הבנתי משהו נורא ואיום על המחלה הזו. יש אולי כאלה כמו אמי שידרדרו באיטיות למחלה. כמו בהילוך איטי, לאט לאט תחליק במדרון אל תהום השכחה, ויש שמצבם יחמיר במהירות. אבל בסופו של יום, הם כולם, יקירנו, לא ידעו עוד של מי היד שמאכילה אותם. הם לא ידעו עוד שזו יד. והכי עצוב, לא יהיה להם איכפת. ולכן זה לא ממש משנה אם היד המטפחת אותם באהבה היא שלנו, בני המשפחה, של מטפלת הן בבית והן בבית אבות. זה רק אנחנו שמחשיבים של מי היד המאכילה את היקרים לנו, אנחנו ורגשי האשם שלנו. ולכן, אם אנחנו רוצים, כמוני, עוד להמשיך ולהיות אותה יד מטיבה זה בסדר, אבל גם בסדר אם היד המטיבה תהיה יד אחרת ואנחנו נלך לדרכינו ולחיינו. ורק אנחנו יודעים מתי הזמן הנכון לשחרר את היד ולתת לאחרים להמשיך במקומינו.