היה ברור שמתישו גמני אכתוב פה.

[double O S]

היה ברור שמתישו גמני אכתוב פה.../images/Emo96.gif

מממ, מאיפה להתחיל?... אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי...פשוט אין לי כח לכלום... ואוח, אני רואה מראש איך ההודעה הזאת הולכת להיות מנוסחת בצורה גרועה...:| מממ, אני כבר חסר כוחות, באופן מסוים...נמאס לי מהבצפר, נמאס לי מלהיות קשור לאיזו מסגרת שתגיד לי מה לעשות, נמאס לי משיעורים, מבחנים ולהיות חייב לקום כל בוקר לבצפר. זה לא שאני קורע את התחת כל היום וחורש, אבל אוף, נשבר לי מזה

קורים יותר מדי דברים בשביל שאני אוכל לא להתבאס כל בוקר מחדש מללכת לבצפר... אם היה נראה לי שקשה להתמודד עם אהבה נכזבת אחת, איך לעזאזל אני אמור להתמודד עם שתיים?! פאק, לב לא יכול להשבר יותר מפעם אחת במקביל, נכון?... מסתבר שלא נכון. גם פרשתי מכימיה, לא דיברתי על זה עם ההורים ולא עם המורה, פשוט הפסקתי לבוא לשיעורים, המורה שלי עדיין משוכנעת משום מה שאני במגמה, לא ברור למה. אני מבועת רק מהמחשבה של ללכת ולספר את זה להורים, כי אני יודע שזה לא יגמר טוב- גם ככה אבא חושב שאני לא הולך לקבל תעודת בגרות כי אני אכשל בהכל [ולא ברור לי למה הוא חושב ככה, כי הציונים שלי מעולים:|], וגם הוא וגם אמא חושבים שכל הקטע של תפוז וזה שאני נוסע בסופי שבוע לגל או לעזריאלי מדרדר אותי בלימודים. אני ממש לא רוצה הטפות מוסר מהם, כי אני יודע שזה מה שיקרה והם סתם יתאכזבו... וזה מוביל אותי לנושא הבא- נמאס לי להרגיש כ"כ...לא יוצלח, אם אפשר לקרוא לזה ככה. נכון, כולם גאים בי כשאני עוזר לאמא לנקות או מפנה את השולחן בלי שהיא תבקש [כאילו שזו כזו מטלה קשה], אבל אף אחד לא גאה בי כשאני רוצה

, כשאני מרגיש גאה בעצמי... כשאני מקבל ציונים מעולים באנגלית אז אני מראה להורים שלי, לא בגלל הציון, כי אני נורא גאה בחיבורים שאני כותב וכי הכתב שלי יצא ממש יפה [כתב מחובר, נו], ולאפחד לא אכפת מזה, רק לי...וזו רק דוגמא אחת. בכלל, אני מקבל יחס מאד אמביוולנטי בכל מה שנוגע לדברים כאלה: כשקיבלתי ציונים נמוכים במתמטיקה המורים שלי וההורים ידעו יופי להטיף לי מוסר ולנסות לדחוף אותי לשיעורים פרטיים, אבל כשקיבלתי 90 באחד המגנים, פתאום המורה לא התלהבה, רק ציירה חיוך על המבחן וכתבה "כל הכבוד", ובאמת שזה הציק לי, כי אני לא לומד בשביל עצמי, לי לא אכפת מציונים, עשיתי את זה כי היה נמאס לי לראות אותה מתאכזבת ממני, ופתאום, כשיש לה הזדמנות להיות גאה בי...כלום. גם בחטיבה זה היה ככה, המורה שלי למתמטיקה ניסתה נורא חזק לשפר אותי ושלחה אותי לקורסי קיץ וכאלה, ובאתי אליה בכיתה י', בסוף השנה, אחרי שהצלחתי לשפר את הציון השנתי שלי מ-60 ל-88 [היי, זה 28 נקודות, וזה מתמטיקה, זה הישג טוב], היא לא התלהבה בכלל, רק עשתה מין "וואו" לא ברור... אני לא יודע למה זה כ"כ מפריע לי, אבל כואב לי שאין מי שיבוא ויטפח לי על השכם כשאני באמת מרגיש ראוי לזה. ואח"כ מתפלאים למה פרשתי מכימיה... בקיצור, זה חפירתי, ארוך ומשעמם, ואני בספק אם מישו באמת יקרא את כל זה, כי זה נורא נורא לא מסודר:| ואין לי מושג איך לסכם את כל העניין הזה, פשוט...די, נמאס לי להרגיש בודד, נמאס לי לא לקבל כמעט כלום בחזרה מאנשים ונמאס לי להרגיש שהבנאדם היחיד שבאמת באמת באמת אכפת לו ממני לא שם [או שהוא כן, ומשום מה אני לא רואה את זה], והוא אפילו לא אני. שנה טובה.~_~

 

[Torn Identity]

דווקא כן קוראים הכל.

המפ, תהיתי אם להגיב פה או לעשות את זה בשיחה פרטית, אבל אני אלך על כאן.

אני אתחיל מהקל אל הכבד. "אני לא לומד בשביל עצמי, לי לא אכפת מציונים, עשיתי את זה כי היה נמאס לי לראות אותה מתאכזבת ממני, ופתאום, כשיש לה הזדמנות להיות גאה בי...כלום." - זו גישה מאד לא נכונה לפי דעתי. מאד. כשאני למדתי, ואני כן חרשתי והייתי "החנון של הכתה" וכמעט תמיד קבלתי את הציון הכי גבוה, או לפחות הייתי בכל המקצועות תמיד ב-5 הכי גבוהים, אז יצא שאני כאילו זה שבממוצע הכי חכם בכתה ותמיד היו כולם שואלים אותי כמה אני קבלתי ואם מישו עבר אותי הוא חגג וצהל רק על זה. וזה היה אבסורדי לדעתי, כלומר, באופן תאורטי, יכולתי לקבל 50 ומישו היה מקבל 60 וזה עדיין היה חרא אבל הוא צהל כי הוא עבר אותי. ואני שנאתי ולא ענתי כמה קיבלתי כשיכולתי להמנע כי לא למדתי בשביל להיות הכי טוב בכתה או בשביל אף אחד, אלא כי היה חשוב לי להצליח. אתה צריך לרצות ללמוד - או שלא - בשביל עצמך. לעשות מה שטוב לך. יש לי חבר (סייב, אתה מכיר

) שפעם גם היה ככה, מצטיין, אבל הוא עשה את זה בשביל אמא שלו. אח"כ הוא החליט שהוא לא רוצה להשקיע בלימודים את האנרגיות שהוא משקיע והסתפק ב-70 וגם 60 ובסוף הוא בכלל פרש ועבר לאקסטרני או משו. ולא עניין אותו אחרים, אלא רק הוא. ככה אתה צריך להיות לדעתי. אל תחשוב על אחרים, תחשוב על שמוליק. אתה לא חייב לאף אחד שום דבר. זה הלימודים שלך, הציונים שלך, העתיד שלך וההשקעה שלך. לטוב ולרע. אם אתה חושב שסתם מייחסים לזה יותר מידי חשיבות ובגרויות זה בולשיט ומספיק לך 70 - לך על זה. רוצה להצליח בשביל עצמך ולסיים עם ממוצע 90? לך על זה. אבל בשביל עצמך. אתה באמת חושב שלמורה אכפת ממך? כלומר, לא להעליב, לא ממך באופן אישי, אבל אתה תלמיד. יש לה אלף. כל שנה. היא דואגת לילדים שלה ולאיך היא יוצאת כמורה שלך, אם הצלחת זה הצלחה שלה. זה לא באמת משנה לה. אתה לא באמת מאכזב אותה. והורים... וול, אתה יודע מה העמדה שלי בנושא. סליחה על הביטוי - זין על ההורים. כנ"ל. חיים שלך, לא שלהם. מה? הם יעיפו אותך מהבית כי פרשת מכימיה? אבוי, אני מאמין שלא. וטוב מאד שפרשת עכשיו, עם כל החשש הזה מהם. כי פה, למשל, אני כן טעיתי. סבלתי בפיזיקה 3 שנים, כל י"ב הייתי במצבך, ממש כבר לא שם בשיעורים, פיזית - כן (נו, חנון, לא מבריז) אבל חלמתי/ישנתי/לא יודע... ופרשתי שבוע לפני הבגרות. אחרי איזה 5000 שקל גם על מורה פרטי. ביזבוז. לא טוב לך? תפרוש. ותגיד להם שאתה בן 18 ואתה בוגר מספיק לעשות את ההחלטות שלך ולתת את הדין עליהן. חוץ מזה, אתה יכול לומר להורים שזה מעליב שהם לא יודעים לתת מחמאה שצריך ורק להטיף כשלא צריך. אני הייתי עושה את זה.

"נמאס לי להרגיש בודד, נמאס לי לא לקבל כמעט כלום בחזרה מאנשים ונמאס לי להרגיש שהבנאדם היחיד שבאמת באמת באמת אכפת לו ממני לא שם [או שהוא כן, ומשום מה אני לא רואה את זה], והוא אפילו לא אני." - אני לא צריך לומר לך מה אתה אומר לי בכל פעם שאני אומר דברים כאלה, נכון? זה הכל בראש שלך. אתה לא לבד. יש לך המון חברים שאוהבים אותך ודואגים לך. אנכי(כן כן, גם אם אני מתעצל לבוא, זה לא אישי וגם לי יש אישוז, גם לא באתי לעופר ודני, לניץ לפעמים... אתה באמת חייב לא לקחת הכל אישי כל כך, אתה לא המתוסבך היחיד, תזכור

), עופר, קטיה, דני, ניץ, ראובן וספיר(אני בטוח שמאד אכפת להם) והרשימה עוד ארוכה, אני בטוח. אבל, בלי קשר - קורה. כל אחד מרגיש קצת לבד לפעמים ובודד. אבל אתה לא. וזה יעבור וזה ישתפר וברוך השם אתה אופטימי ולא חולה במניה דפרסיה או איך שלא קוראים לזה, וזה יעבור. ועוד מעט יש לך יום הולדת אז אני אבוא לבקר.

והלב... וול, ת'אמת? אני חושב שהוא כן יכול להשבר פעמיים. גם במקביל. אבל הוא מחלים. אומנם זה תהליך, לפעמים ארוך יותר, לפעמים קצר יותר, אבל מחלים. וכשיש גם רצון לזה, זה קל יותר. וברוך השם, כמו שאמרתי, אני מכיר אותך ואני יודע שאתה אופטימי ואתה מעדיף לראות את החיובי בחיים ולא את הרע, אז זה ישתפר. ותמיד יכולה לבוא אהבה חדשה משום מקום כשהכי לא מצפים לזה ואז שוכחים את כל מה שהיה. זה יקרה, חכה.

ואל תשכח או תזלזל בזה שאני מחבב אותך ++.

 

[Torn Identity]

וזה, ילדי היקר, נקרא - לחפור. ../images/Emo3.gif

אני עדיין מלך החפירות, לא לנסות להתחרות בי. ^^

 

[lollapalooza]

אני יכולה להתחרות בך ולנצח, אם ארצה

 

[double O S]

אממ, קודם כל../images/Emo96.gif

אני ממש לא מסתפק ב-60-70 בבצפר, יש לי כנראה יותר מזל משכל, כי אני מוציא ציונים מעולים של 80-90 בלי ללמוד בכלל, אז גמני הייתי מאלה שתמיד כולם שמחים לעבור אותם~_~ וזהו, ש"זין על ההורים" קל להגיד, אבל מה שיותר מפחיד אותי זה שיהיו תוצאות לזה ושהם יחליטו להיות פאשיסטיים ולוידע מה הם יעשו:S ו- "יכולה לבוא אהבה חדשה משום מקום כשהכי לא מצפים לזה ואז שוכחים את כל מה שהיה. זה יקרה, חכה." נההה, זה בסדר

 

[יעל ניסן]

הערכה עצמית

בנוייה על שני דברים: היכולת שלך להעריך את עצמך והמשוב שאתה מקבל מהסביבה. ככל שיותר מתבגרים החלק של המשוב מהסביבה יורד, והחלק של המשוב העצמי אמור לעלות. כשילד קטן חוזר מהגן עם איזה קשקוש ואמא מתלהבת ואומרת "איזה יופי!!!" בעיניים נוצצות ותולה את הקשקוש לדרעון עולם על המקרר עד הקשקוש הבא... זה משוב מהסביבה שמעביר את המסר שמעריכים את המאמץ בגן, את היצירה ואת זה שבכלל הבאת משהו משלך הביתה להתגאות בו. לאט לאט המשוב נעשה יותר ריאלי ובמקביל הילד (או האדם) אמור לפתח איזו ביקורת מציאות לגבי מה באמת ראוי להתלהבות מהסביבה ומה לא כל כך. ביקורת המציאות הזו גם אמורה לעזור לו ללמוד לטפוח לעצמו על השכם כשצריך גם כשאחרים פספסו, לא ראו, או לא העריכו מספיק. כמו שכתבת נשמע שיש לך איזה יחס אמביבלנטי או לא מאוזן להערכה העצמית שלך. מצד אחד אתה כותב שאתה יודע ששיפור הציונים זה טוב ויש מה להעריך שם, שהיכולת שלך באנגלית היא טובה למרות שההורים לא מעריכים את היכולת הזו נכון... יופי של ביקורת מציאות והערכה עצמית. אבל מה קורה לה? היא קורסת כשאתה לא מקבל משוב מתלהב בעיניים נוצצות מהסביבה על דברים שאתה לבד יודע שהם שווים! בגיל ההתבגרות לומדים שהערכה עצמית - כלומר זה שאתה יודע לבד שהישג מסויים הוא הישג שווה - היא לא פחות חשובה ושוות ערך לזו של ההורים או הסביבה הקרובה. בטח ששווה שאתה מוציא ציונים טובים! אתה הוא הראשון שגם תיהנה מהפירות של המאמצים שלך בלי קשר לאיזה פרצופים עושים לך מסביב!!! זו המציאות וזו הטפיחה על השכם הכי תקפה שיש לך. באחריות!! לא על כל דבר צריך הכרה של ההורים. אמנם זה נעים שיש - אבל לא חובה להתפתחות האישית שלך.

 

[double O S]

חחח, האמת שיצא לי לחשוב על זה../images/Emo96.gif

שבתוך תוכי אני עדיין ילד קטן שרוצה להראות לאמא את היצירות שהוא עשה בגן

ואני לא אומר שלא שווה שאני מוציא ציונים טובים, ברור שזה שווה, אבל מה שמעצבן אותי זה שכשהציונים רעים כל העולם ואשתו באים ויושבים לי על הוריד, ופתאום כשאני כן מקבל ציון טוב אנשים נהיים אדישים ומעפנים כאלה, זה מפגר... נגיד, בכיתה י' הייתי עוזר להמון אנשים בבצפר בכלמיני מקצועות, וכשילדים חלשים במקצוע מסוים קיבלו ציונים גבוהים אז הייתי ממש גאה בהם, וגם מראה להם שאני גאה בהם... ובכל מקרה, כל ההודעה הראשית שלי הייתה מנוסחת בצורה די מפגרת, והיא לא ממש העבירה אחד לאחד את מה שרציתי להעביר, אבל לא נורא, תמיד הייתה לי בעיה להתנסח:X

 

[lollapalooza]

שני דברים,

הדבר הראשון- "אני לא לומד בשביל עצמי". זה קצת חבל. מי שבסופו של דבר צריך לחיות עם התוצאות של הלימודים האלה, זה אתה, ככה שאם תרצה או לא תרצה, אתה כן לומד בשביל עצמך. מה עוד שעזוב רגע את הקטע הלימודי נטו, אתה מגיע להישגים? לפני הכל, ולפני כולם- אתה זה שצריך לשמוח על ההישגים האלה. לא כי קיבלת איזה מספר גבוה בתעודה, אלא כי הצלחת להגיע להישג, ולא משנה אם אתה קבעת מהו או שמערכת החינוך הדפוקה שלנו קבעה מהו. ניסית והצלחת, וזה משהו שחשוב ליהנות ממנו בכל תחום. אתה צריך להבין קודם כל בעצמך מה החשיבות של העניין הזה. לא אף אחד אחר. פה מגיע העניין השני- אם מישהו לא מעריך את ההישגים שלך, זו הבעיה שלו. אלה ההישגים שלך ואתה צריך להעריך אותם לפני הכל. אתה יודע עם מה אתה מסוגל להתמודד, ובמקרה של כימיה כנראה שזה יותר מדי בשבילך, וזה אחלה. שיגידו מה שיגידו. אם הם לא מבינים את המצב שלך, זו הבעיה שלהם. ואני יודעת מנסיון שהורים יכולים להיות מאוד לא מפרגנים. אז כן, זה מעצבן כי הם ההורים שלך ואתה רוצה שיפרגנו, אבל אם הם לא מוכנים לעשות דבר כזה בשביל הבן שלהם, ולא מבינים שזה ייתן לו מוטיבציה- אתה לא צריך לאכול את עצמך בגלל זה. הם צריכים. דבר עם מי שכן יידע להעריך אותך. החברים שלך ומי שיודע לפרגן. זה ייתן לך חיזוק. לא תמיד ההורים הם אלה שמהם יבוא הפרגון, למרות שבאופן טבעי הנטייה היא לקוות ולחשוב שזה יקרה. ועובדה שיש לך חברים שכן יודעים להגיד מילה טובה כשצריך.

 

[double O S]

תראי,../images/Emo96.gif

אני לא לומד למבחנים, כמעט ובכלל לא, כי ככה אני, אין מה לעשות... ואם אני מקבל ציון לא מזהיר במתמטיקה, לדוגמא, אני יודע שזה הציון שמגיע לי וממש לא אכפת לי, אין לי בעיה לסיים עם 70 סופי במתמטיקה, כי זה תואם את כמה שמגיע לי...תמיד הייתי נגד לחרוש וללמוד שנה לפני, להוציא 100 ואז להתגאות בזה כשכל מה שעשית היה בעצם לשנן את החומר כמו תוכי ואתה לא באמת יודע משהו... "אם הם לא מבינים את המצב שלך, זו הבעיה שלהם." זהו, שזו לא בעיה שלהם...כאילו, זו כן, אבל הם חושבים שזה לא, הם כ"כ משוכנעים שתפוז, המחשב והאינטרנט מדרדרים אותי שהם רק מחכים לרגע שאני אבוא להם עם איזו יציאה כמו זה שיצאתי מכימיה בשביל להשתמש בו כתירוץ ללעשות לוידע מה. עם אמא עוד אני אוכל איכשהו לדבר, אבל עם אבא? לקיר יותר קל לדבר:| וזה לאו דווקא פרגון מההורים שאני צריך, כי למען האמת איפה שההורים לא מפרגנים, יוצא ברב המקרים שגם החברים לא...