היה לי האומץ להתגרש וכעת.......
היה לי האומץ להתגרש (לפני כשנה) (לאחר 13 שנות נישואין) וכעת יש לי אפילו האומץ להישאר לבד....!! אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל מחדש בן זוג בחיי, אני מרגישה שאני לא יכולה לחלוק באהבה שלי לילדיי עם בן זוג נוסף שאני לא רוצה שהוא יגזול מזמני היקר, ומהרגש שאני מקנה כעת רק לילדיי. שיותר מידיי טוב לי עם הלבד הזה שלי, הפרטיות שלי, אבל אני גם מרגישה שזה קצת מפחיד להרגיש כך, כאילו שאני בוחרת בבדידות, בחוסר זוגיות. אולי ההרגשה הזו נובעת מכך שהילדים שלי קטנים, עובדה שמאוד מגבילה ביציאות, מפגשים ובילויים למיניהם. אולם, זה בכלל לא מפריע לי, כאילו שאני לא זקוקה לזה בכלל. היה פה מסר לפני מס' ימים, על אלו שאוזרים אומץ לפתוח פרק ב', דהיינו להתגרש, ועל אלה שממשיכים לזרום עם מה שיש, כלומר חוששים להתגרש. אז קודם כל, האומץ להתגרש הוא לא בהכרח נותן אומץ לפרק ב', אולי אפילו נהפוכו אולי בגלל פרק א' נוכחי שסיימתי, אולי דווקא בגללו אני לא רוצה פרק ב'?, מפחדת מפרק ב', לא נראה לי כלל בר ביצוע פרק ב', כל הנושא הזה של אהבה, זוגיות, ריגושים, נראה בעיניי פתאום כ"כ לא רציונלי כ"כ מיותר כ"כ מכביד על החיים, כ"כ פטתי ומגוחך. תראו איזה מחשבות מוזרות יש לי, אני המומה מעצמי אפילו. הדברים הבסיסים של החיים, אהבה, אינטימיות, רגשות וריגושים, נראים לי כמעמסה ?! האם נידונתי להיות כך לבד?האם רק כשהילדים הקטנים, המקסימים והאהובים שלי יגדלו, האם רק אז אתפנה ריגשית להכיל גבר נוסף בחיי (שמשום מה נראה כאילו שגם אותם, הגברים, צריך לגדל......מעמסה...כבר אמרתי?....) אנא, אשמח לתגובתכם, מנסיונכם, ומהרגשתכם האישית באותו עניין.
היה לי האומץ להתגרש (לפני כשנה) (לאחר 13 שנות נישואין) וכעת יש לי אפילו האומץ להישאר לבד....!! אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל מחדש בן זוג בחיי, אני מרגישה שאני לא יכולה לחלוק באהבה שלי לילדיי עם בן זוג נוסף שאני לא רוצה שהוא יגזול מזמני היקר, ומהרגש שאני מקנה כעת רק לילדיי. שיותר מידיי טוב לי עם הלבד הזה שלי, הפרטיות שלי, אבל אני גם מרגישה שזה קצת מפחיד להרגיש כך, כאילו שאני בוחרת בבדידות, בחוסר זוגיות. אולי ההרגשה הזו נובעת מכך שהילדים שלי קטנים, עובדה שמאוד מגבילה ביציאות, מפגשים ובילויים למיניהם. אולם, זה בכלל לא מפריע לי, כאילו שאני לא זקוקה לזה בכלל. היה פה מסר לפני מס' ימים, על אלו שאוזרים אומץ לפתוח פרק ב', דהיינו להתגרש, ועל אלה שממשיכים לזרום עם מה שיש, כלומר חוששים להתגרש. אז קודם כל, האומץ להתגרש הוא לא בהכרח נותן אומץ לפרק ב', אולי אפילו נהפוכו אולי בגלל פרק א' נוכחי שסיימתי, אולי דווקא בגללו אני לא רוצה פרק ב'?, מפחדת מפרק ב', לא נראה לי כלל בר ביצוע פרק ב', כל הנושא הזה של אהבה, זוגיות, ריגושים, נראה בעיניי פתאום כ"כ לא רציונלי כ"כ מיותר כ"כ מכביד על החיים, כ"כ פטתי ומגוחך. תראו איזה מחשבות מוזרות יש לי, אני המומה מעצמי אפילו. הדברים הבסיסים של החיים, אהבה, אינטימיות, רגשות וריגושים, נראים לי כמעמסה ?! האם נידונתי להיות כך לבד?האם רק כשהילדים הקטנים, המקסימים והאהובים שלי יגדלו, האם רק אז אתפנה ריגשית להכיל גבר נוסף בחיי (שמשום מה נראה כאילו שגם אותם, הגברים, צריך לגדל......מעמסה...כבר אמרתי?....) אנא, אשמח לתגובתכם, מנסיונכם, ומהרגשתכם האישית באותו עניין.