היה עכשיו פיגוע בירושלים

[BooBee]

היה עכשיו פיגוע בירושלים

וכמו בכל פעם שאני שומעת ידיעות כאלה אני מתחרפנת... ויש רחושבת על המשפחה, איך מודיעים להם, מה הם עוברים בדקות הנוראיות האלה... ואז הסידורים של ההלוויה והשבעה וכל האנשים שבאים לנחם בבית, ואז הואקום הזה, ללמוד לחיות איתו. להתגעגע, לבכות. כל הריטואל השלם הזה עכשיו עוד פעם ועוד פעם... נורא.

 

[אורי_ח]

שמענו... ../images/Emo10.gif אין סוף לזוועה

 

[עזר מיטל]

מחזיר....

תמיד שיש פיגוע או משהו כזה שאנשים נהרגים אני נזכרת ביומים הראשונים מההודעה עד ללוויה אני כל כך מרחמת שעוד שתי הורים נהרסו וכמה אחים ובכלל משפחה שלמה וגם חברים...... אני מקווה שלפחות לאחרים מודיעים את ההודעה לא כמו שהודיעו לנו....

 

[sad]

משהו קצר על גפנית נחמד - ועלי

מוזר, הבוקר שמעתי שהיא מתה, עם כל משפחתה והבזיק לי לרגע, מפגש קצר חטוף, לא מזמן שתינו מתבוננות אחת על השנייה, מחייכות אומרות אחת לשנייה שאנחנו מכירות ולא יודעות מאיפה סבב קצר: בי"ס צבא, אחרי צבא, ומוצאות מאיפה וזהו אח"כ קראתי מכתב שכתבה ואמרתי מסביבי: כל כך מתאים לה השם: נחמד מחשבות מוזרות מלוות אותי- לו היה מישהו לוחץ על כפתור עצירה, מכוון, פוקוס: שתיים כמעט באותו גיל אחת תמות,

 

[BooBee]

1995, ראש השנה

אני יושבת אצל השכנה של ההורים שלי. פתאום יש תמונה של חייל בטלויזיה. חדשות. אני מסתכלת בתמונה ואומרת "אוי" למדנו יחד ביסודי ובתיכון. אחרי התיכון נפגשנו במקרה באוטובוס. שנינו על מדים. "היי ומה נשמע ומה שלומך". מתעדכנים. אחר כך, בלבנון, פגיעה ישירה של טיל. 1997, פברואר. אסון המסוקים. מקריאים את השמות. את אחד מהשמות השלמתי בעצמי. בכי. הייתי מאוהבת בו בכיתה ה´. גם כן יסודי, תיכון. נפגשנו במקרה בקניון. זכר אותי. הייתי מופתעת. כפתור עצירה, כיוונון, פוקוס. אחת מהן נשארה בחיים. התמונות האלה שתמיד נצורות לנו בראש. בימים כאלה המגירות של הזכרון נפתחות. אפילו לא זכרתי שהן שם.