היום בו אמות..
היום בו אמות יהיה סתם עוד יום רגיל. אנשים יהלכו ברחוב, ילדות יצחקקו כלבים ירדפו אחרי מכוניות והשמש תחמם את הכל. ויהיו קצת דמעות, קצת מנחמים פשוט ורגיל.. שום דבר מיוחד כי ממילא לא היתי מיוחדת. יותר מידי חברים לא היו לי וגם שום כישרון יוצא דופן. עוד מ"ס במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל שיימחק. ההלוויה תהיה סתמית ושקטה, אנשים יתאמצו להשתתף בצער. לא יותר מידי אנשים.. כבר אמרתי שיחסי אנוש הם לא הצד החזק שלי. אולי מישהו יחליט להגיד משהו נחמד. "היא היתה ממש ילדה מקסימה.. כ"כ מוכשרת וחכמה.." נו ככה זה כשאתה בר מינן. כולם נזכרים שהיית כזה מלאך מושלם וקטן. אף אחד לא יעז להגיד שלמרות הכל, למרות שנורא השתדלת תמיד הרגשת כמו אפס מאופס וכולם מסביב טרחו לאשרר לך את המחשבה הזו. אף פעם לא ניגשו והחמיאו או סתם חייכו אלייך בלי סיבה מיוחדת. אבל עכשיו כשאתה לא שם כדי לשמוע הכל הרבה יותר קל. כולם פתאום מחליטים שהיית סוג של קדוש מעונה. וההורים.. אויש ההורים.. כ"כ מסכנים. מה הם יעשו עכשיו בלעדייך? כל הצעקות, הריבים והשפלה שהיתה מנת חלקי רוב החיים מתגמדת ופתאום אנחנו משפחה מושלמת שהתפרקה. אז לא, אני לא מתה. עדיין לא. אולי יש לי עוד דרך ארוכה לשם, אולי לא... אבל זה פחות או יותר מה שיהיה. זה תמיד ככה. ומי אני שאשנה סדרי עולם. רק שמבחינתי אני מתה כבר המון המון זמן. מסתובבת ביניכם כסהרורית ולא מבינה על מה כל המהומה. אני את החיים האלה הפסדתי כבר מזמן. מסתכלת מהצד ומאחלת לכולם שלא תדעו הרגשה שכזו. שלא תדעו את הידיעה הזו. שלא תגיעו להבנה ביום בהיר אחד ש"בום, אתם מתים"... פשוט לא... ערב לזכרי, שנה למותי את לא בוכה, אולי קצת חיוורת בקונסרבטוריון הישראלי תזמורת בשחור לבן מייד תנגן אני נראה נחמד בשני ציורי שמן עשו אותי יפה יפה, כמעט לא אני זה ערב לזכרי, זה ערב לזכרי, זה ערב ואת לא איתי. ערב לזכרי, ניגון אחרון האורות עולים, את קמה ללכת מישהו ישאל אם בא לך לשתות הוא יאמר לך: "את צריכה להמשיך לחיות" והוא ינחם, והוא ילטף חרש והוא ינשק ממך את כל הכאב זה ערב לזכרך בעצם זה ערב ואני אוהב ערב לזכרי/ש.שבן.
היום בו אמות יהיה סתם עוד יום רגיל. אנשים יהלכו ברחוב, ילדות יצחקקו כלבים ירדפו אחרי מכוניות והשמש תחמם את הכל. ויהיו קצת דמעות, קצת מנחמים פשוט ורגיל.. שום דבר מיוחד כי ממילא לא היתי מיוחדת. יותר מידי חברים לא היו לי וגם שום כישרון יוצא דופן. עוד מ"ס במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל שיימחק. ההלוויה תהיה סתמית ושקטה, אנשים יתאמצו להשתתף בצער. לא יותר מידי אנשים.. כבר אמרתי שיחסי אנוש הם לא הצד החזק שלי. אולי מישהו יחליט להגיד משהו נחמד. "היא היתה ממש ילדה מקסימה.. כ"כ מוכשרת וחכמה.." נו ככה זה כשאתה בר מינן. כולם נזכרים שהיית כזה מלאך מושלם וקטן. אף אחד לא יעז להגיד שלמרות הכל, למרות שנורא השתדלת תמיד הרגשת כמו אפס מאופס וכולם מסביב טרחו לאשרר לך את המחשבה הזו. אף פעם לא ניגשו והחמיאו או סתם חייכו אלייך בלי סיבה מיוחדת. אבל עכשיו כשאתה לא שם כדי לשמוע הכל הרבה יותר קל. כולם פתאום מחליטים שהיית סוג של קדוש מעונה. וההורים.. אויש ההורים.. כ"כ מסכנים. מה הם יעשו עכשיו בלעדייך? כל הצעקות, הריבים והשפלה שהיתה מנת חלקי רוב החיים מתגמדת ופתאום אנחנו משפחה מושלמת שהתפרקה. אז לא, אני לא מתה. עדיין לא. אולי יש לי עוד דרך ארוכה לשם, אולי לא... אבל זה פחות או יותר מה שיהיה. זה תמיד ככה. ומי אני שאשנה סדרי עולם. רק שמבחינתי אני מתה כבר המון המון זמן. מסתובבת ביניכם כסהרורית ולא מבינה על מה כל המהומה. אני את החיים האלה הפסדתי כבר מזמן. מסתכלת מהצד ומאחלת לכולם שלא תדעו הרגשה שכזו. שלא תדעו את הידיעה הזו. שלא תגיעו להבנה ביום בהיר אחד ש"בום, אתם מתים"... פשוט לא... ערב לזכרי, שנה למותי את לא בוכה, אולי קצת חיוורת בקונסרבטוריון הישראלי תזמורת בשחור לבן מייד תנגן אני נראה נחמד בשני ציורי שמן עשו אותי יפה יפה, כמעט לא אני זה ערב לזכרי, זה ערב לזכרי, זה ערב ואת לא איתי. ערב לזכרי, ניגון אחרון האורות עולים, את קמה ללכת מישהו ישאל אם בא לך לשתות הוא יאמר לך: "את צריכה להמשיך לחיות" והוא ינחם, והוא ילטף חרש והוא ינשק ממך את כל הכאב זה ערב לזכרך בעצם זה ערב ואני אוהב ערב לזכרי/ש.שבן.