הסופר המתוסכל
New member
היום בו העבר מת
השמיים מעל קוסמופוליטיאה שחורים תמיד, לא מעננים אלא כי אין לכוכב הזה שמש. מתחתם, לעומת זאת, יש אוקיאנוס של אורות בכל הצבעים. בשממה אלה צמחים כימו-סינטטיים שזוהרים בחושך, ובמתחם ההתיישבות אלו אורותיהם של פנסי הרחובות, הכבישים בהם זורמות מכוניות קרקע כמו אור נוזלי והקווים הישרים של נתיבי כלי הטיס למעגניהם במגדלים האדירים. באחד הרחובות להולכי רגל, על ספסל, יש גבר צעיר, עם שיער וזקן ג'ינג'יים, לבוש בפיג'מת חורף ונעול נעלי בית, רעד מרעב ומקריז לאלכוהול ועישן. אחרי זמן מה הגיעו למקום אישה בעלת עיניים מלוכסנות ושיער שחור חלק, לבושה בשמלה צהובה, וגבר שחור שרירי במיוחד. הם התיישבו גם הם על הספסל, האישה מימין לאיש הרועד והגבר לשמאלו. הוא הביט בהם בחשש.
"אל תפחד", אמרה האישה, "אני קרימהילד קר-דם, אשתו של קריסטוף קר-דם, רואה השחורות, וזה שומר ראשי, ג'ימי. אתה רפי פויר"?
"זה אני", אמר האיש, "אז אני מופיע בחזיונות של בעלך"?
"לא אתה", אמרה קרימהילד, "העבר עצמו".
"אוי ואבוי", רפי השליך מפיו את הסיגריה, "אנחנו חייבים לנסות להציל אותו".
"נכון מאוד", אמרה קרימהילד, "בוא אתי".
שלושתם קמו וקרימהילד הובילה אותם לבית קפה קטן, שם רפי הזמין ארוחת בוקר. כשהיא הגיעה הוא שמע רעש מאחוריו, הסתובב וראה מישהו זורק כיסא על גבו של אדם שנראה עור ועצמות. קרימהילד קמה וקראה: "עצרו"!
כולם קפאו באמצע פעולותיהם וכל העיניים הופנו אליה.
"תנו לו לאכול אתנו", אמרה.
האיש שנראה עור ועצמות התיישב גם הוא בשולחנם והזמין ארוחת בוקר. בזמן האוכל הוא סיפר להם על עצמו. קראו לו ולנטין והייתה לו מונית מעוותת מרחב, כזו שמבחוץ הייתה בגודל מכונית ומבפנים הייתה כמו דירת ארבעה חדרים. אבל עכשיו היא הייתה מקולקלת ולא הייתה לו פרנסה.
"שמעת פעם על העבר?", שאלה אותו קרימהילד.
"אני מכיר אותו", אמר ולנטין, "מה הוא עשה עכשיו"?
"בעלי רואה שחורות", היא אמרה, "הוא חוזה שהעבר ימות היום".
"מה אני יכול לעשות נגד זה?", שאל ולנטין.
"אני אשלם על התיקון של המונית שלך ונשתמש בה כמין בסיס".
אחרי שסיימו לאכול הובילה אותם קרימהילד דרך כמה רחובות לסדנא שעליה היה כתוב "אנטון תיקונים". איש עם שפם חום שישב בפתח קם והשליך מפיו סיגריה.
"גברת קר-דם", הוא אמר, "טוב שבאת. יש לי משהו בדיוק בשבילך".
קרימהילד חייכה אליו חיוך אדיב ונתנה לו להוביל אותה להיכן ששכב רובוט מושבת.
"קוראים לו 11340", סיפר אנטון, "שדדו אותו והרסו אותו לגמרי. הוא בקושי זחל עד הנה לפני שהתמוטט".
פניה של קרימהילד התקדרו.
"נצרף אותו אלינו", אמרה, "אני אשלם גם על התיקון שלו".
"ומה עוד את צריכה?", שאל אנטון.
"ולנטין", היא קראה, "איפה המונית שלך"?
ולנטין נקב בשמו של רחוב.
"שלח לשם גרר מעופף", היא אמרה לאנטון, "זו מכונת עיוות מרחב. גם בתיקון שלה הכול עליי".
בינתיים, קריסטוף קר-דם עלה למפלס 205 של המגדל בו הייתה הדירה שלו ושל קרימהילד וצלצל בפעמון אחת הדירות. מבפנים הוא שמה סדרה של חריקות ופגיעות של חפצים כבדים ברצפה. לרגע הוא חשש שטעה בכתובת, אבל מי שפתח את הדלת היה רובוט שהורכב מאוסף של חלקי רובוטים מסוגים שונים.
"שלום הפייסטוס", אמר קריסטוף, "אלקיליו נמצא"?
"ברור שכן", אמר הרובוט, "איפה עוד הוא יכול להיות"?
הרובוט זז ואפשר לקריסטוף להיכנס. קריסטוף תמיד נכנס לדירתו של אלקיליו בחשש, פוחד שמה ישבור משהו. כל חדר בדירה הזו היה מקושט ביצירות עדינות במיוחד, עשויות זכוכית או חומרים שבירים אחרים, שהזקן טען שהביא אותן מחלקים אחרים של הגלקסיה, ושכול אחת מהם היה עבודת יד יחידה במינה. קריסטוף העדיף להאמין לו בקטע הזה.
כשקריסטוף נכנס לחדר העבודה, גוליילמו אלקיליו קם והושיט לו את ידו ללחיצה. הוא לא חייך. "גם אני הרגשתי את זה", הוא אמר, "בקשר לעבר. אני מניח שזה מה שהביא אותך לפה".
קריסטוף הנהן.
"אם שנינו מרגישים את זה כנראה שזה באמת חשוב", הוא אמר, "אתה במצב לבוא אתי לנסות למנוע את זה"?
"ברור שאני במצב", אמר אלקיליו, "רק תן לי להתארגן".
בזמן שאלקיליו התארגן קריסטוף התקשר לקרימהילד באמצעות מתקני התקשורת שהיו שתולים בו. היא ענתה לו מהמונית המשופצת של ולנטין, שם ישבו היא, ג'ימי, רפי, הרובוט והנהג יחד עם עוד שלושה אנשים שגם הם היו חייבים לעבר הרבה מאוד. כעבור זמן מה ירדו שני רואי השחורות ליציאה מהמגדל, שם חיכה להם חצי כדור בצבע ורוד מתכתי. דלת נפתחה בצדו לחדר הכניסה של הדירה, וקריסטוף הציג את אלקיליו בפני כל מי שלא הכיר אותו. קרימהילד הציגה בפניו את נמזיס שולטהייס, שהייתה ציידת מידע וחברתו של רפי; ויויאן אלקטרון, ששימשה מאהבת של העבר בימים פשוטים יותר; ואלזם ונגנזה, שהמציא סוג של מכונת זמן ולא הצליח להרוויח ממנה כלום.
"מה זאת אומרת מכונת זמן?", שאל קריסטוף, "חשבתי שזה בלתי אפשרי".
"זאת לא בדיוק מכונת זמן", הסביר אלזם, "אני קורא לזה כרונוסקופ. מסתכלים דרכו על משהו ורואים את מה שקרה שם לפני כך וכך זמן. אף אחד לא מאמין לי שזה באמת עובד. צריך לקחת את זה לכדור הארץ, המקום היחיד שבו לא כל שנייה מתועדת מתחילת ההיסטוריה של הכוכב, ולראות באמצעותו משהו שהיסטוריונים עדיין לא יודעים".
"אבל למה שמישהו חוץ מהיסטוריונים ירצה לדעת מה קרה בעבר?", שאל קריסטוף.
"הנחתי שמישהו יכול להביא את המכה ממתכונים שהלכו לאיבוד ליין, בירה ועוד דברים. אחר כך גם חשבתי שהמשטרה תיעזר בזה לכל מקרה שבו מישהו משבש את ההקלטה המתמדת, או שהצבא ירצה שפה שנכחדה כשפת צופן. אני לא יודע, בכל מקרה זה כבר לא יקרה".
"יש לך את הכרונוסקופ אתך?", שאלה קרימהילד.
אלזם הנהן בראשו. קרימהילד הפנתה את מבטה לאלקיליו: "איך חשבת שנציל את העבר"?
"קריסטוף ואני נאחד את הכוחות שלנו ונברר מה הולכת להיות סיבת המוות" אמר אלקיליו, "זה יעזור לצמצם את החיפושים".
שני רואי השחורות התיישבו זה מול זה, הסתכלו אחד לשני בעיניים והתרכזו. אחרי כמה דקות יצאו מהריכוז וקריסטוף אמר: "זה יהיה קשור לאלכוהול".
קרימהילד הפנתה את מבטה לויויאן.
"יש לך מושג אילו ברים הוא אוהב?", שאלה אותה.
"רק אחד", ענתה ויויאן, "הפיל הוורוד".
בלי לחכות להוראה, ולנטין התיישב בתא הנהג ושיגר את המונית למקום עצירה סמוך לפיל הוורוד. כולם חוץ ממנו יצאו מהמכונה ונכנסו לחלק הראשון של המתחם, שנראה כמו בר נורמאלי. הברמן זיהה את קרימהילד, חייך ונופף בידו לשלום. היא התקרבה לבר.
"העבר פה?", שאלה בלי להתיישב.
"הוא היה פה אתמול", ענה הברמן.
"איפה הוא ישב"?
הברמן הצביע על אחד הכיסאות. אלזם הוציא מתיקו את הכרונוסקופ, כיוון אותו להסתכל כמה שעות אחורנית והפנה אותו לעבר הכיסא. על המסך של המכשיר הם ראו בחרדה את העבר נכנס לשם ושותה צ'ייסר אחר צ'ייסר של וודקה. הם ספרו 10 כאלה, וזה לא נגמר שם. דרך הכרונוסקופ אפשר היה לשמוע את העבר מזמין עוד חצי ליטר של בירה מסוג גורדון פיינסט גולד, עם 10% אלכוהול. אחר כך ראו אותו שותה עוד 3 כאלה ועדיין מצליח לקום וללכת.
ולנטין ראה אותם רצים מפתח הבר לעבר המונית כאילו משהו רודף אחריהם. לפני שהספיק לשאול אותם מה קרה קרימהילד צרחה עליו לנסוע מהר לבית של העבר.
"איפה זה?", שאל במבוכה.
נמזיס הפעילה את המכשירים שלה ומצאה את מקום מגוריו: במזבלה הטכנולוגית שממערב לעיר, בתחתית הצוק. ולנטין שיגר את המכונה לפתח הבקתה. הפעם גם הוא יצא אתם. 11340 שבר את דלק העץ של הבקתה בבעיטה, ובצדו השני של החדרון שכב העבר על מיטה לא זוגית, רועד וגונח.
קריסטוף, שלא סתם קראו לו קר-דם, נכנס ראשון והביט בגוסס בשלווה מוחלטת.
"קריסטוף", גנח העבר, "איפה חוויאר שיציל אותי שוב"?
"אני חושש שחוויאר לא יבוא הפעם", אמר קריסטוף.
"אז זה הסוף שלי?", שאל העבר.
קריסטוף לא יכול היה לענות לו, אז הוא זז ונתן לאלקיליו להיכנס.
"אלקיליו", אמר העבר, "אפילו אתה תמות אחריי בסוף"!
אחרי אלקיליו נכנסה קרימהילד ושאלה את העבר אם באמת היקום יגיע לקיצו כשהוא ימות. הוא לא ידע מה לענות לה. כך הוא דיבר דברים אחרונים עם כל שאר החברים, עד שצפצופי סירנות המשטרה שהתקרבו לבקתה מכול הכיוונים העידו שההגנה שלו עליהם נגמרה.
השוטרים נתנו להם את 24 השעות הבאות לחפש במזבלה הטכנולוגית את
השמיים מעל קוסמופוליטיאה שחורים תמיד, לא מעננים אלא כי אין לכוכב הזה שמש. מתחתם, לעומת זאת, יש אוקיאנוס של אורות בכל הצבעים. בשממה אלה צמחים כימו-סינטטיים שזוהרים בחושך, ובמתחם ההתיישבות אלו אורותיהם של פנסי הרחובות, הכבישים בהם זורמות מכוניות קרקע כמו אור נוזלי והקווים הישרים של נתיבי כלי הטיס למעגניהם במגדלים האדירים. באחד הרחובות להולכי רגל, על ספסל, יש גבר צעיר, עם שיער וזקן ג'ינג'יים, לבוש בפיג'מת חורף ונעול נעלי בית, רעד מרעב ומקריז לאלכוהול ועישן. אחרי זמן מה הגיעו למקום אישה בעלת עיניים מלוכסנות ושיער שחור חלק, לבושה בשמלה צהובה, וגבר שחור שרירי במיוחד. הם התיישבו גם הם על הספסל, האישה מימין לאיש הרועד והגבר לשמאלו. הוא הביט בהם בחשש.
"אל תפחד", אמרה האישה, "אני קרימהילד קר-דם, אשתו של קריסטוף קר-דם, רואה השחורות, וזה שומר ראשי, ג'ימי. אתה רפי פויר"?
"זה אני", אמר האיש, "אז אני מופיע בחזיונות של בעלך"?
"לא אתה", אמרה קרימהילד, "העבר עצמו".
"אוי ואבוי", רפי השליך מפיו את הסיגריה, "אנחנו חייבים לנסות להציל אותו".
"נכון מאוד", אמרה קרימהילד, "בוא אתי".
שלושתם קמו וקרימהילד הובילה אותם לבית קפה קטן, שם רפי הזמין ארוחת בוקר. כשהיא הגיעה הוא שמע רעש מאחוריו, הסתובב וראה מישהו זורק כיסא על גבו של אדם שנראה עור ועצמות. קרימהילד קמה וקראה: "עצרו"!
כולם קפאו באמצע פעולותיהם וכל העיניים הופנו אליה.
"תנו לו לאכול אתנו", אמרה.
האיש שנראה עור ועצמות התיישב גם הוא בשולחנם והזמין ארוחת בוקר. בזמן האוכל הוא סיפר להם על עצמו. קראו לו ולנטין והייתה לו מונית מעוותת מרחב, כזו שמבחוץ הייתה בגודל מכונית ומבפנים הייתה כמו דירת ארבעה חדרים. אבל עכשיו היא הייתה מקולקלת ולא הייתה לו פרנסה.
"שמעת פעם על העבר?", שאלה אותו קרימהילד.
"אני מכיר אותו", אמר ולנטין, "מה הוא עשה עכשיו"?
"בעלי רואה שחורות", היא אמרה, "הוא חוזה שהעבר ימות היום".
"מה אני יכול לעשות נגד זה?", שאל ולנטין.
"אני אשלם על התיקון של המונית שלך ונשתמש בה כמין בסיס".
אחרי שסיימו לאכול הובילה אותם קרימהילד דרך כמה רחובות לסדנא שעליה היה כתוב "אנטון תיקונים". איש עם שפם חום שישב בפתח קם והשליך מפיו סיגריה.
"גברת קר-דם", הוא אמר, "טוב שבאת. יש לי משהו בדיוק בשבילך".
קרימהילד חייכה אליו חיוך אדיב ונתנה לו להוביל אותה להיכן ששכב רובוט מושבת.
"קוראים לו 11340", סיפר אנטון, "שדדו אותו והרסו אותו לגמרי. הוא בקושי זחל עד הנה לפני שהתמוטט".
פניה של קרימהילד התקדרו.
"נצרף אותו אלינו", אמרה, "אני אשלם גם על התיקון שלו".
"ומה עוד את צריכה?", שאל אנטון.
"ולנטין", היא קראה, "איפה המונית שלך"?
ולנטין נקב בשמו של רחוב.
"שלח לשם גרר מעופף", היא אמרה לאנטון, "זו מכונת עיוות מרחב. גם בתיקון שלה הכול עליי".
בינתיים, קריסטוף קר-דם עלה למפלס 205 של המגדל בו הייתה הדירה שלו ושל קרימהילד וצלצל בפעמון אחת הדירות. מבפנים הוא שמה סדרה של חריקות ופגיעות של חפצים כבדים ברצפה. לרגע הוא חשש שטעה בכתובת, אבל מי שפתח את הדלת היה רובוט שהורכב מאוסף של חלקי רובוטים מסוגים שונים.
"שלום הפייסטוס", אמר קריסטוף, "אלקיליו נמצא"?
"ברור שכן", אמר הרובוט, "איפה עוד הוא יכול להיות"?
הרובוט זז ואפשר לקריסטוף להיכנס. קריסטוף תמיד נכנס לדירתו של אלקיליו בחשש, פוחד שמה ישבור משהו. כל חדר בדירה הזו היה מקושט ביצירות עדינות במיוחד, עשויות זכוכית או חומרים שבירים אחרים, שהזקן טען שהביא אותן מחלקים אחרים של הגלקסיה, ושכול אחת מהם היה עבודת יד יחידה במינה. קריסטוף העדיף להאמין לו בקטע הזה.
כשקריסטוף נכנס לחדר העבודה, גוליילמו אלקיליו קם והושיט לו את ידו ללחיצה. הוא לא חייך. "גם אני הרגשתי את זה", הוא אמר, "בקשר לעבר. אני מניח שזה מה שהביא אותך לפה".
קריסטוף הנהן.
"אם שנינו מרגישים את זה כנראה שזה באמת חשוב", הוא אמר, "אתה במצב לבוא אתי לנסות למנוע את זה"?
"ברור שאני במצב", אמר אלקיליו, "רק תן לי להתארגן".
בזמן שאלקיליו התארגן קריסטוף התקשר לקרימהילד באמצעות מתקני התקשורת שהיו שתולים בו. היא ענתה לו מהמונית המשופצת של ולנטין, שם ישבו היא, ג'ימי, רפי, הרובוט והנהג יחד עם עוד שלושה אנשים שגם הם היו חייבים לעבר הרבה מאוד. כעבור זמן מה ירדו שני רואי השחורות ליציאה מהמגדל, שם חיכה להם חצי כדור בצבע ורוד מתכתי. דלת נפתחה בצדו לחדר הכניסה של הדירה, וקריסטוף הציג את אלקיליו בפני כל מי שלא הכיר אותו. קרימהילד הציגה בפניו את נמזיס שולטהייס, שהייתה ציידת מידע וחברתו של רפי; ויויאן אלקטרון, ששימשה מאהבת של העבר בימים פשוטים יותר; ואלזם ונגנזה, שהמציא סוג של מכונת זמן ולא הצליח להרוויח ממנה כלום.
"מה זאת אומרת מכונת זמן?", שאל קריסטוף, "חשבתי שזה בלתי אפשרי".
"זאת לא בדיוק מכונת זמן", הסביר אלזם, "אני קורא לזה כרונוסקופ. מסתכלים דרכו על משהו ורואים את מה שקרה שם לפני כך וכך זמן. אף אחד לא מאמין לי שזה באמת עובד. צריך לקחת את זה לכדור הארץ, המקום היחיד שבו לא כל שנייה מתועדת מתחילת ההיסטוריה של הכוכב, ולראות באמצעותו משהו שהיסטוריונים עדיין לא יודעים".
"אבל למה שמישהו חוץ מהיסטוריונים ירצה לדעת מה קרה בעבר?", שאל קריסטוף.
"הנחתי שמישהו יכול להביא את המכה ממתכונים שהלכו לאיבוד ליין, בירה ועוד דברים. אחר כך גם חשבתי שהמשטרה תיעזר בזה לכל מקרה שבו מישהו משבש את ההקלטה המתמדת, או שהצבא ירצה שפה שנכחדה כשפת צופן. אני לא יודע, בכל מקרה זה כבר לא יקרה".
"יש לך את הכרונוסקופ אתך?", שאלה קרימהילד.
אלזם הנהן בראשו. קרימהילד הפנתה את מבטה לאלקיליו: "איך חשבת שנציל את העבר"?
"קריסטוף ואני נאחד את הכוחות שלנו ונברר מה הולכת להיות סיבת המוות" אמר אלקיליו, "זה יעזור לצמצם את החיפושים".
שני רואי השחורות התיישבו זה מול זה, הסתכלו אחד לשני בעיניים והתרכזו. אחרי כמה דקות יצאו מהריכוז וקריסטוף אמר: "זה יהיה קשור לאלכוהול".
קרימהילד הפנתה את מבטה לויויאן.
"יש לך מושג אילו ברים הוא אוהב?", שאלה אותה.
"רק אחד", ענתה ויויאן, "הפיל הוורוד".
בלי לחכות להוראה, ולנטין התיישב בתא הנהג ושיגר את המונית למקום עצירה סמוך לפיל הוורוד. כולם חוץ ממנו יצאו מהמכונה ונכנסו לחלק הראשון של המתחם, שנראה כמו בר נורמאלי. הברמן זיהה את קרימהילד, חייך ונופף בידו לשלום. היא התקרבה לבר.
"העבר פה?", שאלה בלי להתיישב.
"הוא היה פה אתמול", ענה הברמן.
"איפה הוא ישב"?
הברמן הצביע על אחד הכיסאות. אלזם הוציא מתיקו את הכרונוסקופ, כיוון אותו להסתכל כמה שעות אחורנית והפנה אותו לעבר הכיסא. על המסך של המכשיר הם ראו בחרדה את העבר נכנס לשם ושותה צ'ייסר אחר צ'ייסר של וודקה. הם ספרו 10 כאלה, וזה לא נגמר שם. דרך הכרונוסקופ אפשר היה לשמוע את העבר מזמין עוד חצי ליטר של בירה מסוג גורדון פיינסט גולד, עם 10% אלכוהול. אחר כך ראו אותו שותה עוד 3 כאלה ועדיין מצליח לקום וללכת.
ולנטין ראה אותם רצים מפתח הבר לעבר המונית כאילו משהו רודף אחריהם. לפני שהספיק לשאול אותם מה קרה קרימהילד צרחה עליו לנסוע מהר לבית של העבר.
"איפה זה?", שאל במבוכה.
נמזיס הפעילה את המכשירים שלה ומצאה את מקום מגוריו: במזבלה הטכנולוגית שממערב לעיר, בתחתית הצוק. ולנטין שיגר את המכונה לפתח הבקתה. הפעם גם הוא יצא אתם. 11340 שבר את דלק העץ של הבקתה בבעיטה, ובצדו השני של החדרון שכב העבר על מיטה לא זוגית, רועד וגונח.
קריסטוף, שלא סתם קראו לו קר-דם, נכנס ראשון והביט בגוסס בשלווה מוחלטת.
"קריסטוף", גנח העבר, "איפה חוויאר שיציל אותי שוב"?
"אני חושש שחוויאר לא יבוא הפעם", אמר קריסטוף.
"אז זה הסוף שלי?", שאל העבר.
קריסטוף לא יכול היה לענות לו, אז הוא זז ונתן לאלקיליו להיכנס.
"אלקיליו", אמר העבר, "אפילו אתה תמות אחריי בסוף"!
אחרי אלקיליו נכנסה קרימהילד ושאלה את העבר אם באמת היקום יגיע לקיצו כשהוא ימות. הוא לא ידע מה לענות לה. כך הוא דיבר דברים אחרונים עם כל שאר החברים, עד שצפצופי סירנות המשטרה שהתקרבו לבקתה מכול הכיוונים העידו שההגנה שלו עליהם נגמרה.
השוטרים נתנו להם את 24 השעות הבאות לחפש במזבלה הטכנולוגית את
