אבל לפחות הפגישה היתה קצרה. יש רופאה חדשה וצעירה (לא זוכרת את שמה אבל אני בטוחה שאראה אותה שוב) שישבה עם דר´ חילקביץ´ בחדר... נחמדה מאוד. היא בדקה אותי בצורה יסודית, כולל הדיגדוג הנוראי הזה בכפות הרגליים עם מה שנראה כמו מקל ענק לניקוי אוזניים. אני מתחילה את הבירוקרטיה כדי לקבל שוב קופאקסון אחרי הלידה כי זו שנה חדשה וצריך את הכל מהתחלה. נו-שויין!!! אני לא אניק לצערי כי את הזריקות אתחיל ממש ביום שאחרי.
ובינתיים הספקתי לשמוע גם דעות אחרות מנוירולוגים אחרים (שהיו דווקא בעד להניק שבועיים שלושה) ומטורפצות שהניקו וגם כאלו שבחרו לא להניק ולהתחיל את הטיפול מיד. למעשה, ~א~ אמר שזו החלטה שלי ושהוא יתמוך בכל מה שאחליט. יתכן והייתי מחליטה אחרת אם בן הזוג שלי לא היה מטורפץ גם הוא. החשש הוא מהתקף שיפגע בתפקוד שלי ו~א~ הרי לא יוכל למלא את החסר. יהיו דברים שהוא לא יוכל לעשות... למרות שיש לי אמא מדהימה (וסבתא מושלמת), אבא מקסים (וסבא נהדר) ושתי אחיות מצויינות (שתיהן - דודות למופת עם נכונות לעזור ולתמוך) שלא לדבר על חברים וחברות קרובים וכולם יעזרו לי הכי בעולם אם חו"ח יקרה משהו... אני בוחרת לא לקחת את הסיכון הזה למרות שהוא לא גדול. גם, בגלל... הסיכון... וגם בגלל שקשה לי להיות תלויה בעזרה במיוחד אם אני יכולה להקטין את האפשרות שאזדקק לה. זהו... יום מצויין גם לך רומי´לה
ואני חושבת שהכי חשוב שתעשי מה שההרגשה שלך אומרת. הרי תחושת הבטן של כל אחד היא הכי נכונה והכי קובעת. אני סומכת עליך שיש ל תחושות חזקות ואמינות... יקירתי, שיהיה לכם סוף שבוע נפלא תעשו חיים, תבלו ותחייכו המון אוהבת...