היום בכרמל, לבד?
אתמול מישהו שאל לגבי מסלול שפירסמתי ב"הרים" אם הוא רכיב עכשיו (מבחינת בוץ). החלטתי לבדוק. המסלול עולה למוחרקה ויורד בצד השני של וואדי רקפת. שמתי הזמנה בפורום לעלות איתי למוחרקה. אף אחד לא בא, אז עשיתי את זה לבד. לבד??! מה פתאום!!! כשאני מטייל, אני אף פעם לא לבד. כתם שמש ליווה אותי כל העלייה – פעם מציץ, פעם מתחבא. האלונים ליוו אותי בשתיקה מכובדת. משב רוח קר לא עזב אותי לרגע. אפילו הפרות הביעו סימפטיה אדישה. היתה ראות מדהימה שיש רק אחרי סערה. ניתן היה לראות את הגלבוע! בסיבוב של העלייה למוחרקה נגלתה לי התמונה הבאה: משמאלי (צפון-מערב) ממלכת הצל – המנזר במרומי הצוק, מאחורי אורנים כהים, מעליו עננים כבדים משחירים את השמיים. מימיני – ממלכת האור הרך – שמים בהירים, והשמש הנמוכה צובעת הכל בצהוב. את רמות מנשה, את עמק יזרעאל, את גבעת המורה, את התבור- אפילו הבתים של נצרת נראו ברור. וביניהם נמתחת הקשת המושלמת ביותר שראיתי, צד אחד בממלכת הצל וצד אחד בממלכת האור. לעזאזל GPS, אני קונה מצלמה דיגיטלית. המשכתי בדרכי, רכבתי לתוך ממלכת הצל. בין האורנים לחשו לי נבטי החורף: "נעים כאן, קר ורטוב...". יצאתי חזרה לאור, אל קבלת פנים של שורת עצי אלון מכובדים מבהיקים בשמש. מהפסגה, ראיתי את הים – משטח עצום ומבריק. מעליו כמה עננים מדרימים לחשו מרחוק ברוח "אין זמן... ממהרים..." המשכתי במסלולי, התבצבצתי כמו צפרדע דרוסה, ולמדתי כמה דברים על בוץ שאני מדיף לשכוח (למשל, שכדאי ליסוע בפה סגור). אז המסלול לא רכיב אחרי הגשם (חוץ מהעלייה למוחרקה) – אבל היה ממש כיף, אני מת לעשות את זה שוב.
אתמול מישהו שאל לגבי מסלול שפירסמתי ב"הרים" אם הוא רכיב עכשיו (מבחינת בוץ). החלטתי לבדוק. המסלול עולה למוחרקה ויורד בצד השני של וואדי רקפת. שמתי הזמנה בפורום לעלות איתי למוחרקה. אף אחד לא בא, אז עשיתי את זה לבד. לבד??! מה פתאום!!! כשאני מטייל, אני אף פעם לא לבד. כתם שמש ליווה אותי כל העלייה – פעם מציץ, פעם מתחבא. האלונים ליוו אותי בשתיקה מכובדת. משב רוח קר לא עזב אותי לרגע. אפילו הפרות הביעו סימפטיה אדישה. היתה ראות מדהימה שיש רק אחרי סערה. ניתן היה לראות את הגלבוע! בסיבוב של העלייה למוחרקה נגלתה לי התמונה הבאה: משמאלי (צפון-מערב) ממלכת הצל – המנזר במרומי הצוק, מאחורי אורנים כהים, מעליו עננים כבדים משחירים את השמיים. מימיני – ממלכת האור הרך – שמים בהירים, והשמש הנמוכה צובעת הכל בצהוב. את רמות מנשה, את עמק יזרעאל, את גבעת המורה, את התבור- אפילו הבתים של נצרת נראו ברור. וביניהם נמתחת הקשת המושלמת ביותר שראיתי, צד אחד בממלכת הצל וצד אחד בממלכת האור. לעזאזל GPS, אני קונה מצלמה דיגיטלית. המשכתי בדרכי, רכבתי לתוך ממלכת הצל. בין האורנים לחשו לי נבטי החורף: "נעים כאן, קר ורטוב...". יצאתי חזרה לאור, אל קבלת פנים של שורת עצי אלון מכובדים מבהיקים בשמש. מהפסגה, ראיתי את הים – משטח עצום ומבריק. מעליו כמה עננים מדרימים לחשו מרחוק ברוח "אין זמן... ממהרים..." המשכתי במסלולי, התבצבצתי כמו צפרדע דרוסה, ולמדתי כמה דברים על בוץ שאני מדיף לשכוח (למשל, שכדאי ליסוע בפה סגור). אז המסלול לא רכיב אחרי הגשם (חוץ מהעלייה למוחרקה) – אבל היה ממש כיף, אני מת לעשות את זה שוב.
