הכתבה היתה אוסף ראיונות קצרים עם
כמה אמהות שמסרו ילדיהם לאימוץ לפני הרבה שנים וכמהות מאד למגע וקשר עם ילדיהם.
הן השאירו מכתבים בתיק האימוץ של הילדים אך הילדים לא פתחו אותו.
שתיים מאד נגעו ללב: אחת שהיתה רק בת 16 כשהרתה כתוצאה מאונס, ובעצם די נאנסה (שוב) למסור את הילדה לאימוץ ומאז לא הפסיקה לחשוב עליה ליום אחד. היא רק רוצה לדעת שהילדה שכבר בטח בשנות השלושים שלה, בסדר, נשואה, מאושרת.
ועוד אחת שחלתה בסרטן ורוצה שהילדה שלה תדע שיש רקע גנטי כזה כדי שתיבדק באופן קבוע ואולי כך תציל את עצמה בגילוי מוקדם.
היו גם ילדים (בוגרים) שאומצו.
אחת למשל סיפרה שלאם הביולוגית לא היה כל עניין בקשר איתה.
האב הביולוגי היה באיזשהו קשר איתה, אך כשהזמינה אותו לחתונה שלה, סרב והתרחק.
היה ממש עצוב לראות את זה.
היה גם בחור שאימו, יהודייה אמריקאית, חיה באיזו קומונה בפולין, הוא שכר בלש פרטי כדי למצוא אותה כי מעולם לא חיתה בישראל, רק ילדה פה. שם דווקא נראה היה שיש קשר טוב בין השניים, למרות שלא פרטו.
כתבה מאד מרגשת.