יעל של אודי
New member
היום ברחתי מהסופר
בתור מדינה הידועה ברמת הילודה האפסית שבה (איטליה), היום ממש הופתעתי לרעה כשהגעתי למרכז הקניות וקלטתי שלאן שאני לא מסתכלת יש רק תינוקות, תינוקות ועוד תינוקות. עמדתי בזה בערך חמש דקות עד שקלטתי שאני בוכה באמצע הסופר. בסך הכל רציתי לקנות חלב וכמה שטויות. זרקתי את הדברים באיזו פינה וברחתי החוצה. הרגשתי כאילו אני נחנקת. לא היה לי אויר. אני מתארת לי שעכשיו אני פשוט שמה לב לזה יותר ואולי התינוקות היו שם גם קודם אבל אני לא ראיתי. לא יודעת. פעם הכיף שלי היה להסתכל על תינוקות. זה היה מרגש אותי. בן זוגי אפילו צחק עלי על שלא הצלחתי להישיר מבט כשעבר תינוק בקרבת מקום. עכשיו אני מסובבת את הראש בשביל לא לראות. תגידו לי שזה לא ימשיך עוד זמן רב. אני כל כך רוצה לחוש שוב את ההתרגשות בלי לראות בעיני רוחי את התינוקת שהחלטתי שלא להביא לעולם. שנת 2002 היתה צריכה להיות השנה המאושרת ביותר בחיי.ידעתי שזו תהיה שנה שלא תישכח לעולם ובאמת בחלקה לא היתה מאושרת ממני. חגגתי את יום הולדתי ה 30 כשברחמי זזה ובועטת וחוגגת עימי התינוקת שלי, שלה כל כך יחלתי. הייתי על סף סיום הלימודים וראיתי איך החלומות שלי מתגשמים בזה אחר זה. אבל בן לילה היא הפכה להיות השנה הנוראה ביותר בחיי. ואני מוצאת את עצמי פה מול מסך מחשב מחפשת בנרות את החיים שאבדו לי. מזדהה עם כל סיפור ורוצה כלכך לא להיות פה, לא להיות חלק מהמשפחה העצובה הזאת. אכן שנה שלא תישכת לעולם. אני רוצה להוסיף התנצלות לכולכם. חזרתי וקראתי את הדברים שכתבתי ושכתבתם ושמתי לב שאני כותבת רק עלי ולא מסוגלת לתמוך או לעזור או להגיב (שזה בדרך כלל תפקידי בחיים...)סליחה, אבל אני עוד לא יודעת איך. כנראה שאני אצטרך לשהות פה עוד קצת עד שאוכל לחזור לעצמי. מצד שני, בשביל זה הצטרפתי, כדי שאני אוכל להיות שבר כלי בלי להצטרך לתמוך באף אחד ולהיות חזקה בשביל אף אחד. תודה ןסליחה אם הצטיירתי קצת אגואיסטית. אולי הגיע הזמן לנסות לישון. לילה טוב ונקי מסיוטים יעל
בתור מדינה הידועה ברמת הילודה האפסית שבה (איטליה), היום ממש הופתעתי לרעה כשהגעתי למרכז הקניות וקלטתי שלאן שאני לא מסתכלת יש רק תינוקות, תינוקות ועוד תינוקות. עמדתי בזה בערך חמש דקות עד שקלטתי שאני בוכה באמצע הסופר. בסך הכל רציתי לקנות חלב וכמה שטויות. זרקתי את הדברים באיזו פינה וברחתי החוצה. הרגשתי כאילו אני נחנקת. לא היה לי אויר. אני מתארת לי שעכשיו אני פשוט שמה לב לזה יותר ואולי התינוקות היו שם גם קודם אבל אני לא ראיתי. לא יודעת. פעם הכיף שלי היה להסתכל על תינוקות. זה היה מרגש אותי. בן זוגי אפילו צחק עלי על שלא הצלחתי להישיר מבט כשעבר תינוק בקרבת מקום. עכשיו אני מסובבת את הראש בשביל לא לראות. תגידו לי שזה לא ימשיך עוד זמן רב. אני כל כך רוצה לחוש שוב את ההתרגשות בלי לראות בעיני רוחי את התינוקת שהחלטתי שלא להביא לעולם. שנת 2002 היתה צריכה להיות השנה המאושרת ביותר בחיי.ידעתי שזו תהיה שנה שלא תישכח לעולם ובאמת בחלקה לא היתה מאושרת ממני. חגגתי את יום הולדתי ה 30 כשברחמי זזה ובועטת וחוגגת עימי התינוקת שלי, שלה כל כך יחלתי. הייתי על סף סיום הלימודים וראיתי איך החלומות שלי מתגשמים בזה אחר זה. אבל בן לילה היא הפכה להיות השנה הנוראה ביותר בחיי. ואני מוצאת את עצמי פה מול מסך מחשב מחפשת בנרות את החיים שאבדו לי. מזדהה עם כל סיפור ורוצה כלכך לא להיות פה, לא להיות חלק מהמשפחה העצובה הזאת. אכן שנה שלא תישכת לעולם. אני רוצה להוסיף התנצלות לכולכם. חזרתי וקראתי את הדברים שכתבתי ושכתבתם ושמתי לב שאני כותבת רק עלי ולא מסוגלת לתמוך או לעזור או להגיב (שזה בדרך כלל תפקידי בחיים...)סליחה, אבל אני עוד לא יודעת איך. כנראה שאני אצטרך לשהות פה עוד קצת עד שאוכל לחזור לעצמי. מצד שני, בשביל זה הצטרפתי, כדי שאני אוכל להיות שבר כלי בלי להצטרך לתמוך באף אחד ולהיות חזקה בשביל אף אחד. תודה ןסליחה אם הצטיירתי קצת אגואיסטית. אולי הגיע הזמן לנסות לישון. לילה טוב ונקי מסיוטים יעל