היום ב7 ימים בידיעות אחרונות

נערה162

New member
היום ב7 ימים בידיעות אחרונות

יש כתבה מעניינת על כברה קסאי..
 

mbauman

New member
תודה על השיתוף !! :)

יש סיכוי שתוכלי לעלות אותה לכאן?
פשוט אין לי דרך להשיג את העיתון כדי לקרוא אותה .. :)
 
הכתבה שפורסמה על כברה

"הפרויקט של כברה קסאי"- אלון הדר, "ידיעות אחרונות"- 7 ימים- 28.12.12

כברה קסאי לא גרה כאן יותר. הזמרת מהפרויקט של עידן רייכל ארזה את התלתלים והקול הנפלא ועברה לצרפת בעקבות האהבה. עכשיו היא מסבירה למה קריירת הסולו שלה התעכבה בארץ, כמה נעים להיות במדינה שלא עושה עניין מזוגות מעורבים, ולמה היא מאמינה שדווקא בחו"ל, תצליח לפרוץ סוף סוף לבד.

לכברה קסאי, הזמרת הנצחית של הפרויקט של עידן רייכל, יש חולשה ליעדים אקזוטיים. בכל פעם שהיא מזהה חלון פנוי בלוח ההופעות הצפוף, היא ובעלה הטרי, איש העסקים היהודי- צרפתי האמיד מיכאל מימוני, מסמנים יעד אחר על הגלובוס. אולם רגע לאחר שהם יוצאים מהחדר הממוזג לצלול לעולם שכולו טורקיז- החרדה מתחילה לעלות אוקטבה. "כשכפות הרגליים שלי נוגעות בחול יש לי ממש פריחה בגוף", מספרת ילדת המדבר, שנולדה במחנה פליטים בסודן בזמן שהוריה המתינו למטוס שיטיס את המשפחה לישראל.
"גרגיר אחד קטן מצליח לגרום לי רעידות. אני ממש לא שולטת בעצמי".

מה עושים?
"מיכאל מרים אותי עד המים. כשאנחנו חוזרים לשבת בחוף הרגליים שלי אשכרה באוויר. גם כשאני מופיעה עם הפרויקט באזור שיש בו חול, מישהו לוקח אותי שק קמח עד הבמה, שחס וחלילה הרגליים שלי לא ייגעו באדמה".

טראומת ילדות מאפריקה?
"שנים אנחנו מגששים ולא מוצאים את הסיבה. אמא שלי אומרת שיש סיבה שנולדתי במחנה, מיד כשהם הגיעו אליו, לאחר שצעדו שבועות במדבריות ובימים התחבאו במערות. עם הרגישות הזאת לא הייתי שורדת בחיים את המסע לישראל".
דרך ארוכה עברה הילדה שעלתה לארץ עם הוריה במסגרת מבצע משה, בת בכורה לשמונה אחים ואחיות שנולדו בקריית מלאכי, עד שפרצה לתודעה בתוכנית טלוויזיה מוזיקלית, הצטרפה לפרויקט של עידן רייכל, כבשה את הקהל בשיר "מילים יפות מאלה" והפכה לזמרת האתיופית הבולטת בישראל.
היא משלבת קול אדיר, יופי עוצר נשימה והופעה בימתית כובשת. כבר בהתחלה סומנה כעפרה חזה הבאה, הזמרת הראשונה שתשלב מוזיקה אתיופית מבית סבא וצלילי פופ מעודכנים. אבל השנים עברו, וקסאי לא פרצה קדימה בקריירת סולו.

בשנה האחרונה עזבה קסאי בת ה- 30 את ישראל ועברה להתגורר עם בן זוגה בפריז.
בשקט- בשקט, כמעט ללא אזכור בתקשורת, היא מנסה לבנות לה קריירה בינלאומית עצמאית. היא הקליטה כמה שירים, נפגשה עם מנהלי חברות תקליטים שהתלהבו מהקול החדש ועושה בימים אלו סקאוטינג בין מפיקים מוזיקליים.

את בתודעה שלנו כבר עשר שנים, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
"אם זה לא קרה, יש לזה סיבה. בהתחלה נהניתי רק מההצלחה של הפרויקט. היא נמשכה ונמשכה ורציתי להיאחז בה. לא הרגשתי בשלה לקריירה עצמאית. הייתה לי תחושה שהמדינה עוד לא בשלה לזמרת אתיופית. אמרתי לעידן: "אם הייתי מופיעה לבד, אנשים לא היו קונים כרטיסים. הם באים להופעות בגלל השם שלך ולא בגלל כברה קסאי".

אין לך תחושת פספוס?
"לא הלכתי לאיבוד. רציתי לגדול ולגדול. פעם רציתי להיות כוכבת אר אנד בי, עם השנים הבנתי שיש לי משהו מיוחד ביד.
אני ממוצא אתיופי. למה לזרוק את זה? למה לא לנצל את השורשים שלי? הבנתי את זה רק בעבודה עם רייכל. היום אני רוצה לשלב פופ עם שורשים באמהרית. אני לא רוצה לעשות מוזיקת עולם, אלא שזה ייכנס לפלייליסט של המיינסטרים. לכן יש לי רק שיר אחד שלם בתיגרית (אחת השפות המדוברות באתיופיה- א"ה), השאר זה שילוב של תיגרית ואנגלית או צרפתית".

איך רייכל הגיב לקריירה החדשה שלך?
"עידן מבין את הצורך שלנו לגדול. הוא בעצמו התחיל כנגן של ריקי גל ועברי לידר. כשהקלטתי סקיצה לשיר שמיכאל כתב לי בצרפתית, שלחתי אותה לרייכל.
כשהלהקה הגיעה לסיבוב הופעות בצרפת, אמרנו שאולי אבצע אותו. ההופעה הראשונה נקבעה למרסיי. איך שהקהל שמע את המילה הראשונה בצרפתית, התחילו צרחות של אקסטזה. כשצרפתים שומעים שאתה מדבר את השפה שלהם, אתה שובה את לבם בטירוף. הפטריוטיות שלהם צצה. טעיתי בהגייה של המילים, אבל הקהל הצטרף לשיר וזה היה מאוד מרגש".

יש צפי להוצאת האלבום?
בצרפת אף אחד לא מכיר אותי. אני צריכה לשכנע אנשים לשתף איתי פעולה, וזה דורש מאמץ וסבלנות. במקביל גם התחלתי להופיע לפני הקהילות היהודיות.
לאמנים הישראלים יש ביקוש אצל קהל יהודי, אסור להילחם בזה. ככה בדיוק היה עם הפרויקט. שלוש שנים הופענו לפני קהילות יהודיות עד שפרצנו לפסטיבלים של מוזיקת עולם".

ההחלטה לעזוב את ישראל לא נולדה ביום אחד. " אנשים שואלים למה עזבתי. הם שוכחים שיש גם פרסונל לייף", אומרת קסאי בעברית הנהדרת שלה, השזורה באנגלית.
"הפכו אותי בארץ לסוג של שגרירה, אבל כשאתה מתחיל מערכת יחסים עם בן זוג שחי בחו"ל, אתה יודע שמתישהו עניין המגורים יצוץ. לפני שקיבלתי את ההחלטה נקרעתי, בחיים לא חשבתי שאעזוב את ישראל. אני מאוד מחוברת לאחיות ולהורים שלי. לא הייתי מוכנה לחגיגה בנמל התעופה, רק המשפחה והחברים הקרובים ידעו שאני עוברת".
האיש ששינה את מסלול חייה, כאמור, הוא מיכאל מימוני, איש פרסום מצליח ומוציא לאור של מגזין תרבות. "הכרנו לפני שמונה שנים במסיבת אופנה שהתקיימה במלון הילטון. הוא היה בארץ בחופשה עם שני חברים. התחלנו בלונג דיסטנס ריליישנשיפ. בגלל ששנינו עצמאים, בכל פעם שהיה לנו חופש לקחנו טיסה לאירופה או לארץ ונפגשנו. פה סופ"ש, שם שבוע. לאחר שנתיים הוא הגיע לארץ ועברנו לגור ביחד בתל אביב".

איך המשפחה שלך קיבלה את הקשר שלכם?
"גדלתי במשפחה מאוד פתוחה, נישואים מעורבים בלי סוף. לפני מיכאל היה לי במשך כמה שנים חבר ישראלי ממוצא פולני. כולם התאהבו במיכאל מהרגע הראשון.
אנחנו בית מאוד משפחתי, קן חם ואוהב, עורכים ארוחות משפחתיות מאוד גדולות.
מיכאל הוא בן יחיד וחיפש את המקום הזה.
מבחינתו האחיות שלי הן האחיות שלו".

והמפגש עם ההורים שלו?
"על הכיפאק. בכלל, בצרפת אתה פוגש מלא זוגות מעורבים, לא רק בלאק אנד ווייט. למשל, יפנית ושחור. זה בכלל לא אישו. הישראלים יותר שמרנים, קשה להם לקבל מודלים אחרים. אם אתה בטוח במה שאתה, אתה לא חושש לחשוף את עצמך לעולם".

רק לאחר שמונה שנים שברתם את הכוס.
"בשנים הראשונות גרנו בשתי מדינות שונות, ובגלל העבודה לא התראינו. תמיד צחקתי עם עידן שהוא רואה אותי יותר ממיכאל. אם היה לחץ לחתונה, הוא הגיע מההורים. אמרנו להם: 'זה יבוא, אל תבלבלו את המוח'. הקשר שלנו היה מספיק יציב גם בלי ששמתי מסמרים על המסגרת. אני לא חיה את המודל הזה שבתוך שנתיים צריך להתחתן, וכעבור שנה ילד. אני די אנטי המודלים האלו".

וכשיגיע היום, איפה תרצו לגדל את הילדים?
"עוד לא ממש התעמקנו בזה. מלכתחילה, כל המשיכה שלנו אחד לשני נבעה מזה שגדלנו בבתים פתוחים, שלא האמינו במגבלות של מדינה, צבע או תרבות.
הבייסיק שלנו היה טוב, ומכאן אפשר רק לעלות".
חלון ההזדמנויות שנפתח מול חברות התקליטים בצרפת שבר את המחסום האחרון. "הבעיה העיקרית אצלי, מלבד המשפחה והחברים, הייתה איך אתקיים בלי המוזיקה", אומרת קסאי. "אם לא הייתי יכולה לעבוד על האלבום שם, לא הייתי עוזבת. המוזיקה היא אוויר בשבילי. כשבצרפת שמעו את הסינגלים והתלהבו, הבנתי שזה הולך לקרות.

איך המשפחה שלך הגיבה למעבר?
"הם ידעו שזה הולך להגיע, הכנתי אותם במשך חודשים. במיוחד בעקבות החתונה, לפי המסורת שלהם האישה הולכת בעקבות הבעל. יש משהו ביחסים עם ההורים שלי, שהם לא יכולים לבוא אליי בטענות. אני הייתי הבת הבכורה והחזקתי את הבית בזמן שהם עבדו בחוץ. הייתי באותו מעמד שלהם".

לאחר שהתקבלה ההחלטה הגיע רגע קשה: לבשר לעידן רייכל שהיא עוזבת את הלהקה. "אמרתי לעידן שאני עוזבת את הפרויקט ושאלתי לכמה זמן הוא צריך אותי", היא מספרת. "הוא אמר: ' אז מה אם את עוזבת את ישראל? נמצא סידור. יש הופעות, נקנה לך כרטיס. ניפגש בכל מקום בעולם ונסדר בלוק של הופעות'. מאוד חימם לי את הלב שהוא לא רצה לוותר עליי. אנחנו מופיעים ביחד שנים. זה הפך לפתרון אידיאלי: לבנות אלבום לא בא ברגע, ואני צריכה בינתיים עבודה. ככה גם ממשיכה להגיע לארץ ולנסוע איתו לחו"ל ורואה את המשפחה והחברים".
צריך להבין את המשמעות: רוב הקריירה המוזיקלית של קסאי נוהלה לצדו של רייכל. זה התחיל כשהייתה חיילת בלהקת חיל החינוך, שאותה ניהל מוזיקלית, והמשיך כשהזמין אותה לשמוע סקיצות לאלבום הראשון. הקשר לא הבשיל לעבודה משותפת וקסאי נסעה לארצות הברית לחצי שנה, להופיע במסגרת מסע התרמה לנכי צה"ל. כשחזרה לארץ נפגשו באקראי והוא סיפר לה כי לאור ההצלחה הגדולה, חברת הליקון בוחנת את האפשרות לתרגם את האלבום למסע הופעות והוא מגייס זמרים ונגנים. חברת התקליטים התלהבה מהליהוק והשניים יצאו לדרך משותפת.
היא הקליטה את "מילים יפות מאלה", שהפך לאחד השירים המושמעים היותר ברדיו, ובמקביל הופיעה עם הפרויקט על הבמה. ההצלחה הייתה בלתי צפויה. "סיבובי הופעות מטורפים בעולם. פתאום אני לא מגיעה לארו
 
חלק שני של הכתבה


פתאום אני לא מגיעה לארוחות יום שיש אצל ההורים בגלל הופעות, או איך שמסיימים את הקידוש מיד בורחת להופעה. המשפחה שלי שומרת מצוות וזה לא היה קל להם, אבל אני מודה לאלוקים שגדלתי בה. אבא שלי אומר: 'נתתי לכם כלים, תעשו מה שאתם רוצים, רק תשמרו על הערכים'".

השירה תרמה לבניית הביטחון העצמי שלך?
"המון, במיוחד כי הלהקה מצליחה בעולם ואני חלק מזה. אני אומרת לעידן: 'איך לעזאזל לקחת אותי ללהקה? אני בחיים לא הייתי לוקחת את עצמי'. אני מסתכלת על עצמי ואז אומרת, 'אוי ואבוי, איך שרתי'.
במשך השנים גדלתי והתבגרתי לא רק בהגשת השיר, אלא גם בפרפורמנס על הבמה.
אבל הוא אומר: 'השתגעת? כולנו היינו טירונים, גדלנו ביחד'".
עם הזמן הבינה קסאי שיש לה תפקיד נוסף על הבמה: היא מייצגת עדה שלמה. "בהתחלה הייתה לי בעיה שראו בי סמל. אמרתי: "אני כברה קסאי, מייצגת את עצמי ואולי את המשפחה שלי'. כשהפרויקט הפך להצלחה גדולה ואנשים התחילו להביט בנו בהערצה- זה מאוד הלחיץ. הכל היה על הגב שלי, כל מילה שהוצאתי מהפה הייתי צריכה להיזהר ולחשוב פעמיים, ואני לא בן אדם כזה. אני לוקחת אחריות על המילים שלי, לא לוקחת על עצמי את ייצוג כל העדה. מצד שני, כשנשים וילדות באו ואמרו שאני נותנת כבוד לעדה, זה מאוד ריגש אותי. היום על הבמה אני אומרת לעצמי: 'תשכחי שאת כברה קסאי האינדיווידואל. אני מייצגת גם אותם".

הקהילה האתיופית בישראל מחוברת למוזיקה של עידן רייכל?
"אין מצב שלא יכירו את המוזיקה, כי הדור הצעיר מאוד מעורה במיינסטרים הישראלי. ההיסטריה התחילה בעיקר מהאלבום השני, 'ממעמקים', כי היה שם שילוב של שיר אתיופי מאוד- מאוד מוכר, כל הנ-נו-נ-נו-נה הזה. שרים אותו עד היום בחתונות אתיופיות.
בשבילם להיכנס לאוטובוס ולשמוע שיר מסורתי בגלגל"צ זה דבר מדהים".

את פוגשת אותם גם בהופעות?
"הייתה לנו הופעה באמפי בראשון- לציון, ואיך שהתחילו השירים האתיופיים המסורתיים כל הצעירים האתיופים רצו לקדמת הבמה והתחילו לרקוד בטירוף. בעקבותיהם הצטרפו גם לא אתיופים וכולם רקדו. הייתי מלאת גאווה".

לא תיסכל אותם שדווקא מוזיקאי מחוץ לעדה הצליח למנף את המוזיקה הזו לקהל הישראלי הרחב?
"אם תשמע את הנ-נו-נ-נו-נה בביצוע מקורי, אתה לא תזהה אותו. קהל אתיופי כן יצליח. עידן לקח אלמנטים מהמוזיקה האתיופית ושילב אותם בפופ. אני לא רואה שיש כלפיו תרעומת. להפך, יש המון הערכה. התחושה היא שאם הפרויקט לא היה קורה, לא היינו על המפה.

ובעולם הגדול?
"מופיעים המון. החודש, למשל, חזרנו ממסע הופעות ברואנדה, אוגנדה וגאנה.
כשיש שיר מסורתי- כל האתיופים בקהל, מיד עומדים על הרגליים. בארצות- הברית יש המון קהילות של אתיופים. וושינגטון זה ממש אדיס- אבבה. יש שם גם את אחת המסעדות האתיופיות המוכרת בעולם. לקחתי את הלהקה שלי לשם. הייתי בהלם כשהבנתי שהם בחיים לא טעמו אוכל מסורתי אתיופי.
אמרתי להם: 'איך? אני שרה ומנגנת איתכם שנים, איך זה שאף פעם לא טעמתם אוכל אתיופי?' אמרתי שאני צריכה להחטיף לעצמי אגרוף, איך לא דאגתי להם עד היום".

את השד הגזעני פגשה קסאי לראשונה בתיכון. "הייתה לי מורה שהרגשתי שהיא עוינת ולא רוצה לענות לשאלות שלי", היא מספרת. "פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותה: 'למה?' והיא אמרה: 'אני לא מלמדת ילדים כמוך, מהסוג שלך'. היא אמרה את זה בקול לפני כל החברים שלי. יצאתי מהכיתה בתחושה מוזרה, לא האמנתי שזה קרה. כל הילדות שלי בקריית- מלאכי של אז הייתה בחממה מטורפת. יש לי חברים מכל הצבעים, מכל העדות, מיקס מטורף.
חבר ילדות שלי הוא כורדי, החבר הכי טוב שלי היום רוסי. לכן ההלם היה גדול.
באמת לא הבנתי למה היא התכוונה. אם הייתי נושמת וחיה גזענות, הייתי מבינה, אבל משפטים כאלו לא היו בלקסיקון שלי.
חזרתי הביתה ובכיתי כל היום. אמא שלי הגיעה לכיתה והחטיפה לה כאפה בלי לחשוב פעמיים".
כל מפגש נוסף עם השד הפתיע אותה מחדש. "באודישן ללהקות הצבאיות הלכתי לשירותים. יצאתי מהתא עם טישו ביד.
בחורה אחרת יצאה מתא אחר ואמרה לי: 'דר אר נו טואלט פייפר'. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: 'את רוצה שאקנה לך?' רק לאחר מכן נפל לי האסימון".

משפיל?
"היא נכנסה איתי באותה קבוצה להיבחן מול השופטים. קיבלתי מחמאות מעולות מהשופטים מול הפרצוף שלה, והיא לא עברה. זה נתן לי בוסט לאגו. אולי את חושבת שאני מנקה שירותים, אבל אני יותר מוכשרת ממך. הסיפורים האלו נותנים לי עוד דרייב כדי שההצלחה שלי תהיה כבירה. בגלל זה אני מחכה למומנטום הנכון.
אני אומרת: אסור שההצלחה שלי לא תהיה התפוצצות גדולה, כי כולם מחכים לזה. וגם זה מלחיץ אותי."
אולם הפרסום לא בנה חומת מגן. "יום אחד, כשחזרתי מהאולפן, נכנסתי לחנות כלי בית ברמת- גן. שאלתי את המוכר על מחיר של משהו, והוא לא ענה לי. שאלתי שוב, והוא אמר: 'אני לא מוכר לאנשים שחורים, את יכולה לצאת מהחנות'. והוא היה אדם מאוד מבוגר. זה היה השוק של החיים שלי. אם זה היה בחור צעיר, הייתי נכנסת לעימות. ברוך השם עם הפה שלי אין לי בעיה. אבל האיש הזה היה מאוד מבוגר ולא ידעתי מה לעשות. יצאתי מהחנות בהרגשה נוראית. אמרתי, 'אני עוזבת את המדינה'. למחרת סיפרתי לעידן וללהקה והם היו בהלם".

מה מקרה כזה עושה לך?
"הבנתי פתאום את ההתרעמות של האתיופים שאומרים שהחברה כאן גזענית.
פעם הייתי אומרת: אז מה, אפשר להצליח למרות המכשולים. אבל כשאתה פוגש את זה בפנים, זה מוריד אותך. באתי מהאולפן, הייתי בהיי והאיש הזה מעך אותי. ברגע כזה אתה מבין שהגזענות קיימת. אני זוכרת שבמהלך מסע שלנו לאתיופיה, שתועד בסרט טלוויזיה, אמרתי לאחד הכתבים שהתלוו אלינו: 'אם ייצא לי אלבום, אתה תכתוב עליי כתבה כי אני אתיופית. אבל אם תהיה בבית חולים וייגשו אליך שני רופאים, אחד אתיופי והשני לא- את מי תעדיף? לא את השחור'. הוא אמר לי: 'את צודקת'".

איך לדעתך מתייחסת הקהילה האתיופית למהגרי העבודה הסודנים והאריתריאים? מזדהה איתם או חוששת שהנוכחות שלהם תחדד את הגזענות כלפיה?
"לא מזמן אספתי את אמא שלי מהתחנה המרכזית בתל- אביב וביציאה עברנו דרך גינת לוינסקי. היא אמרה: 'יו, מסכנים, תראי אותם'. אמרתי לה: ' הם פליטים, חלקם לא חוקיים. מה את רוצה שהמדינה תעשה?' היא אמרה: 'הם חיים בסכנת מוות שאנחנו אף פעם לא נצליח להבין. מה שהם איבדו שם, מה שהם חוו- אלה דברים שקשה לתאר'. המציאות מאוד מורכבת. אין פה שחור ולבן, טובים או רעים. אבל אני מניחה שהישראלים מבדילים בין סודני לאתיופי.

אני לא כל כך בטוח.
"האתיופים בטח מבדילים. יש תווי פנים אחרים. כשמישהו פותח את הפה, אתה יודע אם הוא זר או לא. חוץ מזה, הקהילה האתיופית כל כך רוצה להיות ישראלית.
ההורים קורעים את התחת בעבודה כדי שהילדים יוכלו ללמוד, לשרת בצבא".
משחק הזהויות מתעתע גם בצרפתים.
"בהתחלה לא הבנתי למה מסתכלים עליי ככה ברחוב", היא מספרת. "חושבים שאני מברזיל. עצרו אותי ושאלו אם זה השיער האמיתי שלי. הייתי בהלם. מיכאל הסביר לי שנדיר מאוד שלבחורות שחורות יהיה שיער אמיתי".

למה?
"זה לא שלהן, ובדרך כלל הן הולכות איתו אסוף. קשה לראות נשים עם רעמה מתולתלת כמוני. בוא נאמר את זה ככה: אין לנשים שחורות שיער טוב. לא קיים כמעט.
לכן תעשיית השיער לנשים שחורות מגלגלת מיליונים. תכשירי כימיקלים להחלקת שיער, תוספות מלאכותיות. רק לנשים מברזיל או מאתיופיה יש שיער אמיתי.

הרווח כולו שלך.
"זה עוד כלום. כשהם רואים אותי ואת מיכאל מדברים עברית, שהיא השפה הסודית שלנו- הם לא מאמינים. אני מתה על התגובות האלו. בפגישות בחברות תקליטים המנהלים בהיסטריה כשאני, הבחורה השחורה, מספרת להם שאני יהודייה מישראל. הם פשוט לא מאמינים. ואז אני מבינה כמה כח יש לי, איזה נשק יש לי ביד, שאני הדבר שכולם מחכים לו".
 
אחלה כתבה !

הצחיקה אותי כברה בזה שהיא אמרה שהיא כבר הרבה שנים עם הפרויקט.. ורק בזמן האחרון הבינה שהם לא טעמו אוכל אתיופי
.
 

אלה א9

New member
כתבה מקסימה...

ממש עניין אותי לקרוא על המעבר שלה לצרפת, על העבודה עם עידן ועל ההתפתחות שלה והמעבר למרכז הבמה..
עידן וכברה באמת מופיעים מההתחלה ביחד- היא לא פיספסה אפילו הופעה אחת. ו...
לעידן שנלחם ולא ויתר עליה בקלות.
כברה זמרת מדהימה. פשוט מדהימה.
נ.ב:
כבר לא יכולה לחכות לסרט הדוקומנטרי על הפרויקט, שישודר ביום שלישי
!!!
ומה איתכם...
 
למעלה