לא אגואיזם אבל התעלמות
או חוסר ראייה של התמונה בכללותה. ואולי גם חוסר הבנה של מהי אלימות. מקריאה בפורום הזה ובפורומים אחרים אני לומדת שיותר מדי אנשים מפרשים את המילה "אלימות" כמשהו פיזי בלבד. למרבה הצער אין מודעות לגבי ההתעללות/אלימות המילולית, רגשית. ולדעתי היא הנפוצה ביותר, ואולי בגלל זה יש נטיה להקל ראש לגביה ולפעמים אפילו לא לראות בה אלימות. כשאני באה וצועקת שגם גברים סובלים מאלימות, תמיד יהיה איזה יפה נפש שיבוא ויגיד "אבל אי אפשר להתעלם מכמה נשים נרצחות ע"י בעליהן" או "רוב מקרי האלימות הן כלפי נשים". זה אולי מה שאנחנו שומעים עליו, קוראים עליו בעיתונים. על אלימות כלפי גברים לא קוראים ולא שומעים, והרי מה שלא מדברים עליו לא קיים... אלימות נפשית לא מותירה פצעים חיצוניים, אין בה דם, היא לא אדומה מספיק, לא מזעזעת מספיק ולכן לא מקבלת מספיק "רייטינג". אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת וזה לא אומר שהיא מזיקה פחות מכל אלימות אחרת. וכשמדובר באלימות נפשית יש יותר גברים שסובלים ממנה ממה שאוהבים לגלות לנו. ונכון, גם נשים סובלות ממנה ועוד לא דיברנו על ילדים... ובכלל, אם כבר הפגנות ועצרות, למה אני לא שומעת על הפגנות נגד אלימות כלפי ילדים? אישה או גבר הם אנשים בוגרים, הם אלה שצריכים לקחת אחריות על חייהם. ילדים לא יכולים להגן על עצמם. למה אף אחד לא צועק את הצעקה שלהם? אני מאוד אשמח לצעוד או להשתתף בעצרת נגד אלימות, נקודה. לא רק נגד אלימות כלפי מגזר או ציבור מסוים. אבל לא אשתתף בהפגנה שמשמיעה קול אחד ומשתיקה קול אחר. כזאת שאומרת בעצם שנשים הן תמיד הקורבן והגברים הם תמיד התוקפים. ומה הפלא שכאשר אב מטביע את ביתו באמבטיה או זורק את גופתה לירקון אז הוא פושע נתעב ואם שרוצחת את ילדה בדיוק באותה הדרך, "היא בסך הכל הייתה אמא טובה" ובטח היו לה סיבות... מה הפלא שגם כאשר מכירים בכך שיש גם נשים אלימות, מתייחסים אליהן יותר בסלחנות מאשר לגברים אלימים. אפשר לחשוב שהן לא פושעות בדיוק כמו גברים שמתנהגים באותה דרך.
