איך בכלל להתחיל.
איך בכלל להתחיל להעביר את כל הדמעות שלי למילים. אני יושבת מול המסך ורואה אותו מטושטש. הדמעות לא מניחות לי, לא נותנות לי לראות את העולם בהיר וצלול עכשיו. הדמעות שמהולות בעייפות ושיגעון. הדמעות שמהולות בכ"כ הרבה חוויות. דמעות אכזה וכאב שאין לי כח כבר, אין לי כח אליהם. זה התחיל כשהיום הזה היה מתוכנן להיות שמיימי, להיות חולמי. לאט לאט ירדו קצת חלקים שהרכיבו את הפאזל המושלם, אבל עדיין, עדיין היה אמור להיות מדהים. יצאתי בצהריים לירושלים לפגוש את אחי ואישתו ואח"כ ללכת לערב הקראת שירים של קרוב משפחה שלנו, ארוע שמאוד מאוד חשוב לי. אבל כן, מסתבר שעוד כמה אנשים החליטו לסוע למרכז, מה שהביא אותנו לסוע
חמש שעות לירושלים, במקום שעתיים וחצי. וזה אומר שכל היום הזה נראה די נורא. וההקראת שירים הייתה מדהימה ומרגשת, ואיזה כיף שאני הולכת להיות עכשיו בהופעה של כפיר! אבל לא, כנראה שצריך לעצור לאכול ארוחת ערב אחרי שלא אכלנו איזה אלף שעות, ומסתבר שזה אומר שאני לא מגיעה להופעה, כי אני הולכת להגיע כשהיא תיגמר. אז נוסעים הביתה. וזה אומר שמה שהחזיק אותי כל היום הזה במצברוח טוב התפורר. וזה אומר שאחרי שנה וחצי שאני מנסה להגיע להופעה של כפיר במרכז,
זה שוב לא קורה. וזה גם לא יקרה בקרוב, כי זאת ההופעה האחרונה לזמן הקרוב?! למה לעזאזל?! למה?! וזה אומר שמחר.. אני לא יודעת אם אני באמת אהיה במפגש. כי זה אומר לסוע ארבע שעות בשביל להיות שם שעה. ואני כ"כ רוצה את זה. כ"כ. וזה אומר שאני הולכת לסוע עכשיו שעתיים במצברוח נורא. וזה באמת מה שקרה. אני מצטערת שאני נופלת ככה ומפילה את כל מה שבאתי איתו. באמת, תעשו שרשור הופעה מדהים ושמח זה פשוט הכל.. הכל מתערבב.. ואני כ"כ רציתי לראות אתכם. ולא איכפת לי שאני אראה אתכם עוד כל החיים, ולא איכפת לי עכשיו פרופורציות. זה פשוט חרא. וזה לא מגיע לי. ושוב התחילו הדמעות. לילה טוב.