היום. היום ממש לפני שנה בדיוק
ולא, אני ממש לא פה בשביל המזל טוב והאיחולים. באמת שאין צורך. אני פה כי אני מרגישה שעוד רגע אני אתפוצץ ונראה לי שכאן אפשר להוציא את זה - אתפוצץ, והפעם במובן החיובי של המילה. היום, עכשיו, הלילה לפני שנה בדיוק - הלכתי לישון והתעוררתי שעתיים אחרי עם צירים. אני לא מצליחה לעשות כלום כבר כמה שעות כי כל מה שאני חושבת עליו זה איך זה היה אז. לא רק חושבת, מרגישה את זה שוב בכל הגוף. כל הגוף הזה (סליחה, ההוא), הגדול. המסורבל. הבטן הענקית. נשכבת על הגב, הכריתי מסביב. הולכת לישון ומחכה לעוד לילה של מיליון התעוררויות, מיחושים, וביקורים בשירותים. שבוע 38 ובכלל לא הרגשתי שזה קרוב. היה לי ברור שאלד בשבוע 42, אבל לאיתמר היו תכניות אחרות בשבילנו. אני לא מאמינה שעברה השנה הזו. רק שנה וכבר שנה. היה לי כל כך קשה. ההתחלה. וגם אחר כך. רק עכשיו, ממש בחודש האחרון אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. לא חוזרת, כי זה לא יחזור למה שהיה אף פעם. מוצאת איזה שהוא איזון מחודש. מצליחה לחבר איכשהוא בין כל החלקים של החיים שלי. וגם זה לא תמיד. לא בכל יום. אבל יש יותר ימים שכן מאשר שלא, וזה חידוש משמח. שנה שלמה לקח לי להתאושש - ואני עוד מאלה שזכו בלידה חיובית ועוצמתית - ברוח השרשורים האחרונים כאן... וכל זה עוד בלי להכנס לכל המחשבות האלו עליו, ואיך הוא, וכמה הוא מדהים בעיני, ואיך שלמרות כל מה שכתבתי כאן הרגע, לא מצליחה לדמיין שהיה פעם זמן שהוא לא היה כאן. או לא היה בכלל. אוף. נשים אחרי לידה - נראה לי שאני תמיד אהיה בקבוצה הזו. תמיד איכשהוא אני אהיה גם אחרי לידה, כאילו רק הרגע זה קרה. לא משנה כמה זמן יעבור. ועדיין, היום הזה, התאריך הזה, לא יודעת, לא ציפיתי שזה יקרה, אבל אני מרגישה שזה הולך להיות יום מאוד משונה. לא סתם יומולדת של מישהו קרוב שאוהבים. זה יומולדת ללידה שאני עברתי, לדבר הזה שקרה *לי*, בלי קשר לעובדה שבסוף יצא משם הילד הקסום הזה. זה שני דברים שונים, ורק עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה. ועם התובנה הזו, אני אנסה (שוב) ללכת לישון. לא לפני שאני אעביר את המסר הזה לשאר בני הבית, כולל המסקנות האופרטיביות - נראה אותו מעז לא לחגוג לי (לי! לי!) באיזה שהוא אופן מחר. סליחה, היום
ולא, אני ממש לא פה בשביל המזל טוב והאיחולים. באמת שאין צורך. אני פה כי אני מרגישה שעוד רגע אני אתפוצץ ונראה לי שכאן אפשר להוציא את זה - אתפוצץ, והפעם במובן החיובי של המילה. היום, עכשיו, הלילה לפני שנה בדיוק - הלכתי לישון והתעוררתי שעתיים אחרי עם צירים. אני לא מצליחה לעשות כלום כבר כמה שעות כי כל מה שאני חושבת עליו זה איך זה היה אז. לא רק חושבת, מרגישה את זה שוב בכל הגוף. כל הגוף הזה (סליחה, ההוא), הגדול. המסורבל. הבטן הענקית. נשכבת על הגב, הכריתי מסביב. הולכת לישון ומחכה לעוד לילה של מיליון התעוררויות, מיחושים, וביקורים בשירותים. שבוע 38 ובכלל לא הרגשתי שזה קרוב. היה לי ברור שאלד בשבוע 42, אבל לאיתמר היו תכניות אחרות בשבילנו. אני לא מאמינה שעברה השנה הזו. רק שנה וכבר שנה. היה לי כל כך קשה. ההתחלה. וגם אחר כך. רק עכשיו, ממש בחודש האחרון אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. לא חוזרת, כי זה לא יחזור למה שהיה אף פעם. מוצאת איזה שהוא איזון מחודש. מצליחה לחבר איכשהוא בין כל החלקים של החיים שלי. וגם זה לא תמיד. לא בכל יום. אבל יש יותר ימים שכן מאשר שלא, וזה חידוש משמח. שנה שלמה לקח לי להתאושש - ואני עוד מאלה שזכו בלידה חיובית ועוצמתית - ברוח השרשורים האחרונים כאן... וכל זה עוד בלי להכנס לכל המחשבות האלו עליו, ואיך הוא, וכמה הוא מדהים בעיני, ואיך שלמרות כל מה שכתבתי כאן הרגע, לא מצליחה לדמיין שהיה פעם זמן שהוא לא היה כאן. או לא היה בכלל. אוף. נשים אחרי לידה - נראה לי שאני תמיד אהיה בקבוצה הזו. תמיד איכשהוא אני אהיה גם אחרי לידה, כאילו רק הרגע זה קרה. לא משנה כמה זמן יעבור. ועדיין, היום הזה, התאריך הזה, לא יודעת, לא ציפיתי שזה יקרה, אבל אני מרגישה שזה הולך להיות יום מאוד משונה. לא סתם יומולדת של מישהו קרוב שאוהבים. זה יומולדת ללידה שאני עברתי, לדבר הזה שקרה *לי*, בלי קשר לעובדה שבסוף יצא משם הילד הקסום הזה. זה שני דברים שונים, ורק עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה. ועם התובנה הזו, אני אנסה (שוב) ללכת לישון. לא לפני שאני אעביר את המסר הזה לשאר בני הבית, כולל המסקנות האופרטיביות - נראה אותו מעז לא לחגוג לי (לי! לי!) באיזה שהוא אופן מחר. סליחה, היום
