Freaking Eyes
New member
היום היתה הלוויה לסבתא חורגת שלי.
בחרתי לכתוב דווקא על סבא שלי. הצרחה הכי גדולה שלו לאן מופנה מבטו של איש זקן ? כיצד הוא מתבונן ? ראשו הקירח מבצבץ מבין שערותיו הנושרות ידיו רועודות מהרמת הלבנות אותן לבנות אשר בנה בהן חייו אותן לבנות אשר בהן עשה נפלאותיו, בכל לבנה טמון לו זיכרון צריך להוקיר כל לבנה, כי הוא עשוי להיות האחרון עיניו עייפות ממסעות ממושכים שפתיו הדוקות כבר לא נותרו בהן מילים המילים מתחלפות במחשבות מתרוצצות הוא מתהלך ומתבונן בעיניו הנוצצות "בדירה שלנו" , התחיל הוא לספר ולפתע השתתק, רגע קט הירהר, ואז בלחש, אך בצרחה הכי גדולה אמר: " אצלה...בדירתה". הוא הביט בפניו המנוסות והעייפות, מביט לאחרונה בפניה המתות, עומד שם עם זר פרחים צבעוניים, אדיש אך כואב בין קולות בכי קיצוניים. הטקס הסתיים, הקבר הטרי מתרחק אט אט משדה הראייה, מבטים מושפלים, נוסעים אליה בשתיקה, ואז אמר בלחש, אך בצרחה הכי גדולה: "לא נוסעים אליה...אלא לביתה". ואני יושבת עם כלי לחיים, דף ועט, כותבת מוחקת שורות נכתבות, לא מעיזה לבכות. לא מעיזה ולא בכיתי.
בחרתי לכתוב דווקא על סבא שלי. הצרחה הכי גדולה שלו לאן מופנה מבטו של איש זקן ? כיצד הוא מתבונן ? ראשו הקירח מבצבץ מבין שערותיו הנושרות ידיו רועודות מהרמת הלבנות אותן לבנות אשר בנה בהן חייו אותן לבנות אשר בהן עשה נפלאותיו, בכל לבנה טמון לו זיכרון צריך להוקיר כל לבנה, כי הוא עשוי להיות האחרון עיניו עייפות ממסעות ממושכים שפתיו הדוקות כבר לא נותרו בהן מילים המילים מתחלפות במחשבות מתרוצצות הוא מתהלך ומתבונן בעיניו הנוצצות "בדירה שלנו" , התחיל הוא לספר ולפתע השתתק, רגע קט הירהר, ואז בלחש, אך בצרחה הכי גדולה אמר: " אצלה...בדירתה". הוא הביט בפניו המנוסות והעייפות, מביט לאחרונה בפניה המתות, עומד שם עם זר פרחים צבעוניים, אדיש אך כואב בין קולות בכי קיצוניים. הטקס הסתיים, הקבר הטרי מתרחק אט אט משדה הראייה, מבטים מושפלים, נוסעים אליה בשתיקה, ואז אמר בלחש, אך בצרחה הכי גדולה: "לא נוסעים אליה...אלא לביתה". ואני יושבת עם כלי לחיים, דף ועט, כותבת מוחקת שורות נכתבות, לא מעיזה לבכות. לא מעיזה ולא בכיתי.
