תגובה
בקריאה ראשונה נהנתי מן המאמר. הנה מישהו הטורח להסביר לקהל שאינו בקיא את התיאוריה הפיסיקלית העדכנית בדבר התהוות היקום. אולם בקריאה מעמיקה יותר, חשכו עיני. המאמר מלא בסילופים והוצאת דברים מהקשרם, כדי לקבל את הרושם הנחוץ לכותבו. ראיתי לעצמי נכון לעמוד על הסילופים הללו ולהביאם לפניכם. סילוף ראשון: פרופ´ אביעזר טוען ש"כדור האש הקדום" ש"נוצר יש מאין" ברגע ה"בריאה" היה מורכב כולו מאנרגיה אלקטרומגנטית, בדומה לאור. זה פשוט איננו נכון. תחום האנרגיות שבו מדובר הוא כה גדול, שהאנטראקציה האלקטרומגנטית פשוט לא היתה קיימת. רוב החוקרים סבורים שבתחום האנרגיות המדובר היתה תיאורית איחוד הנקראת GUT (grand unified theory) אבל גם אם זה לא נכון, איחוד של האנטראקציה האלקטרומגנטית עם החלשה בוודאי היה. זו תיאוריה מוכחת (עד כמה שתיאוריה יכולה להיות מוכחת) שיוצריה גלאשו, וינברג ועבדוס-סאלאם קיבלו עליה את פרס נובל. תכונותיה של אנרגיה זו היו שונות לחלוטין מהקרינה האלקטרומגנטית אותה מזהה פרופ´ אביעזר עם האור התנכי. סילוף שני: פרופ´ אביעזר מתאר את מצב הפלסמה שבו הקרינה האלקטרומגנטית היתה לכודה, ולכן "לצופה מבחוץ פלסמה נראת חשוכה. אם צלם היה נמצא ביקום הקדום, היקום היה נראה לו חשוך ותמונותיו היו כהות." ההצמדה בין הדברים יוצרת את הרושם שהצלם רואה את היקום מבחוץ. כמובן שאין חוץ ליקום וגם אין מה לדבר על לראות כי הקרינה לא היתה בתחום הנראה. ואילו היה ה"צלם" בפנים, היה נשרף לו הפילם מרוב חום. פרופ´ אביעזר פשוט ניסה להכניס כאן את אלוהים בדלת האחורית לתוך התיאוריה המדעית. הוצאת דברים מהקשרם: פרופ´ אביעזר מצטט את פרופ´ הוקינג האומר: הרגע האמיתי של ההתהוות (הבריאה) נמצא מחוץ לטווח של חוקי הפיסיקה הידועים היום. ההקשר הנכון של הדברים הוא בהליכה אחורה בזמן מהמצב הקיים היום. ככל שהולכים אחורה, גודלו של היקום מתכווץ והטמפרטורה בו עולה, עד שבנקודה מסויימת מגיעים למרחק כה קצר ולטמפרטורה כה גבוהה עד כי חוקי הפיסיקה הידועים אינם מתאימים לתאר מה קורה מעבר לנקודה זו, ויש למצוא את החוקים המתארים את הטמפרטורות והמרחקים הללו. ציטוט נוסף שמוצא מהקשרו הוא של פרופ´ גוט ופרופ´ סטינהרט: "רגע ההתהוות נשאר לא מוסבר". הם אומרים זאת על התיאוריה של המפץ הגדול בהציעם את תיאורית התפיחה שכן מנסה להסביר את רגע ההתהוות. ואח"כ עוד טוען פרופ´ אביעזר בחוצפה מסויימת כי למדע אין הסבר לרגע ההתהוות, אך לתורה יש. הסילפת וגם ירשת. את הסילוף המשעשע ביותר שומר פרופ´ אביעזר לסוף. הוא מזהה את ה"תוהו ובוהו" התנכי עם תיאורית התפיחה הכיאוטית. הנה דבריו של אנדרי לינדה, מפתח התיאוריה, בעצמו:"בגלל שהשדה הסקלרי יכול לקבל ערך שרירותי ביקום הקדום, קראתי לתיאוריה תפיחה כיאוטית". לא תוהו ולא בוהו. פשוט שרירותי! לינדה פשוט אמץ את המילה כיאוטי כי זה באופנה. האם כותב הטקסט המקראי הקדום ידע באיזו השראה אלוהית שבעוד 5000 שנה כיאוס יהיה באופנה ולינדה יבחר במילה הזו לתאר את התיאוריה שפיתח, ולכן שתל אותה בטקסט? ( אגב, כותרת המאמר של לינדה היא היקום התופח הנוצר מעצמו...). כאן נופל פרופ´ אביעזר בפח נוסף. תיאורית התפיחה הכיאוטית היא רק אחת מכמה תיאוריות המוצעות כדי להסביר את רגע ההתהוות. תיאוריה אחרת היא למשל זו של גוט הנקראת "תפיחה נצחית". אם כך, יחוסו של ה"תוהו ובוהו" לתפיחה הכיאוטית הוא בגדר ניבוי שתיאוריה זו היא התיאוריה הנכונה! אולי ילך פרופ´ אביעזר צעד אחד נוסף? הטכסט המקראי איננו נעצר בתוהו ובוהו. בין התוהו ובין ה"יהי אור" יש עוד את "וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". יש פה כר נרחב לניבויים, ואולי ירים פרופ´ אביעזר את הכפפה וימצא על פי הטקסט הזה מה באמת התרחש בין התוהו ובין ה"יהי אור" לפני שהמדע יעשה זאת?