היום הריק (1)
זה היה מין בוקר אפלולי כזה, אפלולית ריקנית ואפורה שרתה ברחובות, השמים היו ריקים ואפורים, כמו תקרה אפורה וענקית שכיסתה את כל המרחבים העירוניים שהיו ריקים ודוממים מאדם. כל הדלתות של כל הבתים והחנויות והמכוניות, הכל היה פתוח לרווחה, גם כל החלונות של כל הבניינים היו פתוחים, והאוויר האפור היה קריר וקפוא על מקומו, כשמדי כמה דקות רוח חזקה ומסתורית הפרה את שלוותו למספר שניות, ואח"כ שוב נעלמה כלא הייתה. אברימי בן ה 17 התעורר אל תוך היום הזה, הוא קם ממיטתו בעשר בבוקר ותהה מדוע כל החלונות וכל הדלתות פתוחים. והשקט האיום והנורא ששר אז באותו הבוקר הפחיד אותו, זה באמת היה שקט מפחיד ולא הגיוני. הוא קם מהמיטה לבוש פיג´מה והתחיל לחפש אחרי בני הבית או לפחות איזה נפש אחת חיה, אך כל מה שהוא גילה היו רק דלתות וחלונות פתוחים בצורה מוזרה וחשודה, ודממת מוות. הוא יצא אל חדר המדרגות, שתי הדלתות של השכנים ממול גם היו פתוחות לרווחה, והדממה המקפיאה הזאת באוויר... אברימי התחיל לפחד, צמרמורת חשמלית עברה בגוו והמשיכה משם אל זרועותיו. "הלו! אבא? אמא? יש מישהו בבית?!" הוא קרא בקול גדול, במין ניסיון נואש לגרש את הפחד שהחל להתפשט בתוכו, אבל אף אחד לא ענה, וכאילו כתגובה לדבריו חדרה במשב חד הרוח הפתאומית אל חדר המדרגות. הוא החל להתרוצץ מחדר אל חדר בדירות השכנים הפתוחות לרווחה למרות שבתת מודע הוא ידע שלא ימצא שם איש, אבל אולי בכל זאת.... הוא לא מצא שם נפש חיה, אך הוא שם לב שכל תכולת הבתים נמצאת במקומה, במטבחים הוא מצא אוכל מאתמול, כל ארונות הבגדים היו מלאים בתכולתם, במגרות בחדר השינה הוא מצא כסף ותכשיטים, קווי הטלפון והחשמל פעלו, אבל הכל היה שומם מאדם כמו הייתה זו חורבה עתיקה ונטושה... אברימי חזר לביתו וניסה לחייג לאן שהו. בהתחלה הוא חייג אל קרוב משפחה, אך איש לא ענה. הוא חייג 100 למשטרה, 144 למודיעין של בזק, אבל גם שם באותם מקודים מאויישים 24 שעות ביממה לא ענה איש. "מה הולך כאן לעזאזל?!!" סינן אברימי וטרק את הטלפון. אני חייב לדעת מה קורה כאן חשב לעצמו. הוא התלבש, נעל נעליים וירד למטה אל הרחוב. צמרמורת עברה בכל גופו כשראה מכוניות ריקות ודוממות עומדות באמצע הכביש כאילו נהגיהן התאדו או נעלמו אל מקום בלתי ידוע, מפחיד עוד יותר היה לראות את האוטובוסים העירוניים עומדים ריקים בדלתות פתוחות, וכשראה אברימי את המכולת השכונתית יחד עם שורת החנויות שלידה כשהן נטושות אך פתוחות לרווחה משל היה זה סתם בוקר רגיל של יום שלישי, הוא כבר ממש צעק בפחד. "הצילו יש כאן מישהו?!!" הוא החל לצעוק בתוך השקט המקפיא שרק אתמול באותה שעה היה מלא בהמולת הרחוב. אך הוא שמע רק את ההדים המפחידים של צעקותיו, אפילו ציוץ הציפורים הכל כך שיגרתי נעלם מצמרות העצים ומעמודי הטלפון. הוא החל להכנס ולצאת בין הבתים והחצרות, תר אחרי נפש חיה, אך הכל היה פתוח לרווחה, ריק ושומם, ומצד שני לא נראו כל סימני שממה או נטישה בבתים... הם היו מלאים בכל טוב. אברימי המשיך לרוץ ברחובות האימה הנטושים, גם הבנקים היו פתוחים לרווחה, כל הדלתות וכל הכספות הכל היה פתוח ללא כל שמירה, אולי כי לא היה מפני מי שלמור... חשב אברימי בציניות. לאט לאט הוא החל להתרגל לעיר הרפאים שנגלתה לנגד עיניו, הוא נכנס לפיצריה טעימה ולקח כמה משולשי פיצה עם זיתים ופחית קולה קרה, והתיישב לאכול. הוא החל להרהר במציאות המפחידה והבלתי אפשרית שלתוכה הוא קם. כיצד כולם נעלמו בצורה שכזאת? חשב. אך לא הייתה לו שמץ של תשובה. הוא צבט את עצמו מספר פעמים כדי לחוש שזה לא חלום, אבל הוא כבר ידע מהבוקר שזה איננו חלום. הוא המשיך לטייל בעיר ברגליו, לנהוג ברכב הוא לא ידע והאמת היא שהוא גם די פחד לנסות ולנהוג באחד ממאות הרכבים הנטושים שעמדו בכל מקום, אך כשחלף על פני חנות אופניים נטושה הוא בחר לעצמו זוג אופניים חדיש ואיכותי והחל לרכב עליו במרחב האורבני השומם. הוא לא ידע שזוג עיניים שחורות עוקבות אחריו. הרמזורים פעלו במחזוריות האדום ירוק צהוב הקבועה שלהם, למרות שלא היה בהם כל צורך, ואברימי חצה את הצומת באופניים הקלילות, הוא חשב לסרוק את הקצה השני של העיר באזור הפארק הגדול, אולי שם ימצא איזושהי נפש חיה לרפואה, אולי הוא ינסה לנהוג ברכב ולהגיע אל העיר הסמוכה בתקווה שהעולם לא נחרב, בתקווה שבני האדם לא נעלמו ככה פתאום והשאירו אותו לבד ביקום. השמים האפורים והאטומים החלו לקהות בשעה שאברימי ירד מאופניו בפארק שבקצה העיר, נותרו כשעתיים עד לרדת הלילה, ואברימי תיכנן לסרוק בקצרה את אזור הפארק ולחזור אל העיר ולמצוא מקום בטוח לשינה. העיניים השחורות שעקבו אחריו לכל מקום חשבו אחרת.
) הסיפור יופיע בתגובה הבאה: