היום התעוררתי ואינני עומדת

[שירה כמים 1959]

היום התעוררתי ואינני עומדת
ברשעותו של העולם
ברשעותי שלי
היום התעוררתי ואינני עומדת
בסתמיותו של העולם
בסתמיותי שלי
היום התעוררתי והתעוררה בי הילדה הקופצת מגבהים
שמה: הילדה המתאבדת
היום התעוררתי והתעוררה בי הילדה החותכת בעצמה ואיננה מרגישה כי בערפילים
היום התעוררתי והתעוררה בי הילדה הבולעת כדורים, המון המון כדורים
כדי לא לקום עוד לעולמים
היום התעוררתי
ואני ישנה
ואין לי כוחות ואין לי יכולת לחפש משמעות
ואני אינני מנסה

 

[שירה כמים 1959]

רשעותי קוראת אלי
מן העומק של הדבר הקרוי נפשי או נשמתי
אני לא יודעת מה מהם
אני תמיד מתבלבלת
אני תמיד שואלת
בעיניים תמימות של ילדה דואגת
למה יש בי איש רשע בתוכי
אני תמיד שואלת מן העומק
לא להתעורר
ולא לפצוע ולא לחתוך ולא להתאבד אל הרוע
אני תמיד מבקשת
מילדה קטנה אחת בפנים
לא להתבלבל
ולהמשיך להתפלל
להמשיך להתפלל
כי אין לה ברירה

 

[שירה כמים 1959]

התעוררתי היום והתעוררה בי הילדה הנדהמת
מול אדישותו של העולם
שוב

 

[קרנף לבן 1]

אף אחד לא אדיש. אפילו לא החתולים שמפחדים להיות רעבים

 

[שירה כמים 1959]

מול חוסר יכולתו
מול המבישים שבחבורות
מה נעשה

 

[שירה כמים 1959]

כשהילדה הקטנה תלך סופסוף לישון
אני אכנס לחדר על קצות האצבעות
ואפתח את החלון
לפרפרים

 

[שירה כמים 1959]

אני בבית שלי
את בבית שלך?
ואינך עומדת
ואינך לומדת
להתכרבל
ולהצטנף
ולצוף בתוך הרחם
ולמצוץ סוכריית תרנגול

 

[שירה כמים 1959]

אני זוכרת:
לא מלאו לי עדיין שלושים
והמצוקה נסקה לגבהים
לגבהים.
גרתי אז בדירה גדולה עם תקרות גבוהות במרכז תל אביב
עם שותפה כמעט חרשת
ונעלתי את דלת חדרי
והכנתי מזבח.
מה היה בו אינני זוכרת,
זוכרת את הכיוון שהיה
ואיך התפשטתי לגמרי
כולל תחתונים
והתכופפתי והשתחוויתי לפני המזבח
ממלמלת שאם רק ייטיבו מי שלא יהיו האלה את חיי
הרי אני כולי מסורה להם עד סוף ימיי.
המצוקה נסקה לגבהים
לגבהים.
על הרצפה עירומה לגמרי השתחוויתי
ברכיי שפשפו את הרצפה הקרה.
התכופפתי ושמתי את עצמי בידיהם, יהיו מי שיהיו.
אני חושבת שלחשתי
תהיו מי שתהיו
תצילו אותי
אני שלכם.
מעולם לא סיפרתי על זה לאיש.

 

[שירה כמים 1959]

מה שלומך היום שירה
אני שומעת שאת כותבת לעצמך
ולמגירה
הוירטואלית שלך
בפורום תפוז אשר בדבר הזה העמום והמופלא שנקרא רשת
אל תפלי ברשת
מייד זה מה שעולה
אבל אפאחד לא מנסה לצוד אותך שירה הבוקר
ואולי כן
לעולם אינך יודעת ולעולם אינך יכולה לשלוף אקדחים
את מסרבת להחזיק אחד כזה על מותנך
גם כך הרי אין לך בעיה לירות מן המותן
או להשתבלל ולקפוא
אל הגשם שצד עכברי מעדניות את שמה פעמייך
אל היום הכה נורא
הכה מופלא בהתגברות

 

[שירה כמים 1959]

אז דפקתי בדלת
כל מה שרציתי היה מאחוריה
ואף יותר
כך דמיינתי לעצמי
דפקתי בדלת בזהירות מתונה
בחרישיות מנומסת
דפקתי בדלת מדמה את עצמי מהססת
אבל בעצם יודעת שדבר לא יעמוד בדרכי
אני אדפוק ואדפוק עד שהדלת תיפתח
אם המנומס העלק מהוסס לא יעבוד אני אבעט
אני אצרח אני אהלום באגרופים אני אביא בולי עצים
אגרור אותם מהיער הסמוך ואבקיע את הדלת
דבר לא יעמוד בדרכי
לא חוזקה של הדלת
ולא אלפי מנעוליה
אני אבקיע אותה
אני אבקע אליה
אני אצלצל ואצלם את כל מאמציי
אני אקרא לכל העולם לעזור לי
אני לא אשקוט על שמריי
אני אצרח ואני אצרח ואני אבעט ואני אבעט
ואני אהלום ואני אהלום
ועוד ועוד
ועוד ועוד
בכל הכוחות
רק אלוהים בבקשה
שיהיה באמת משהו מאחורי הדלת הזאת
ושלא אגיד לעצמי
מטומטמת, למה לא נשארת פשוט לשבת במקומך
ולנשום

 

[צללית_לבנה]

אז דפקתי בדלת
כל מה שרציתי היה מאחוריה
ואף יותר
כך דמיינתי לעצמי
דפקתי בדלת בזהירות מתונה
בחרישיות מנומסת
דפקתי בדלת מדמה את עצמי מהססת
אבל בעצם יודעת שדבר לא יעמוד בדרכי
אני אדפוק ואדפוק עד שהדלת תיפתח
אם המנומס העלק מהוסס לא יעבוד אני אבעט
אני אצרח אני אהלום באגרופים אני אביא בולי עצים
אגרור אותם מהיער הסמוך ואבקיע את הדלת
דבר לא יעמוד בדרכי
לא חוזקה של הדלת
ולא אלפי מנעוליה
אני אבקיע אותה
אני אבקע אליה
אני אצלצל ואצלם את כל מאמציי
אני אקרא לכל העולם לעזור לי
אני לא אשקוט על שמריי
אני אצרח ואני אצרח ואני אבעט ואני אבעט
ואני אהלום ואני אהלום
ועוד ועוד
ועוד ועוד
בכל הכוחות
רק אלוהים בבקשה
שיהיה באמת משהו מאחורי הדלת הזאת
ושלא אגיד לעצמי
מטומטמת, למה לא נשארת פשוט לשבת במקומך
ולנשום

לפעמים עדיף להתאמץ ולהתעקש גם אם אין שם דבר, מאשר לחיות עם הידיעה שאת מפספסת משהו, מבלי שאפילו ניסית למצוא אותו

 

[שירה כמים 1959]

אישה שאכלה הרבה
הרבה הרבה עוגות
שחייה הסותרים היו לתלפיות
בגשם הנסתר במדבריות השחונות
באה אל לבה התודעה של המפתח
והיא חיפשה אותו וחיפשה אותו וחיפשה אותו
עד שהגשם עם כל העוגות
מילאו לה את הבטן
השוממה
החרבה גם כן
כמו עט ללא נייר
כמו ספן ללא ספינה
כמו תופרת ללא מחט
כמו חוט זהב שאינו מוביל למקום ישוב כי אם רק
אל אריות הפרא המפוארים שקורעים אותך לגזרים
ותיכף ומייד

 

[שירה כמים 1959]

חיפה הולכת ונסגרת
בעקבייך הזהב מנצנץ
בואי הביתה, לכאן,
בין עצמות האגן לעצמות שבין הכתפיים
יש חלל רב וכל כולו שמור ופתוח
בשבילך. את שנושאת את ביתך על כתפייך
שגברים זרים עם רווח בין השיניים הקדמיות צועקים לעברך
"איך בגדת באהבתנו". קולם מר
וידם מנופפת
באויר
מעלייך
תמיד ידם מנופפת באוויר מעלייך
את, עם הילדה הקטנה ועם התרמיל על הגב
בואי הביתה - לכאן,
להיכן שאני מכניסה אויר
שם יש מקום רב
רב כל כך
גם עבורך
בואי הביתה
לנשום

 

[שירה כמים 1959]

להתעקש למלא ולהטעין אויר
ולצאת החוצה גם ודווקא כשהיום בהיר
יום חדש יפתי
להתעקש לנשום

 

[שירה כמים 1959]

היום השמש לא תפגע בך
אהובה קטנה
ושמנה
היום השמש לא שורפת
היום במנוחה
במנוחה
אל ועד הגשם המשכך את הזוהר הבלתי נסבל
מעמעם את שערות הזהב הבוערות

 

[שירה כמים 1959]

הגשם עצום ורך
הוא בא כמו מלאך
הוא מעופף והוא נוחת
הוא שומר את עצמו למענך
אהובה קטנה
ושמנה
הנה הגשם בא
הוא נוחת על מרצפות האדמה
מנביט צמח ירוק
שתוכלי לחייך למראהו
אוי אהובה יקרה
הגשם נוחת ומזרזף על פנייך
הקטנות
והשמנות
הוא שר לך שיר של אחרי אסונות
כשהנר מהבהב בחשיכה

 

[צללית_לבנה]

רשעותי קוראת אלי
מן העומק של הדבר הקרוי נפשי או נשמתי
אני לא יודעת מה מהם
אני תמיד מתבלבלת
אני תמיד שואלת
בעיניים תמימות של ילדה דואגת
למה יש בי איש רשע בתוכי
אני תמיד שואלת מן העומק
לא להתעורר
ולא לפצוע ולא לחתוך ולא להתאבד אל הרוע
אני תמיד מבקשת
מילדה קטנה אחת בפנים
לא להתבלבל
ולהמשיך להתפלל
להמשיך להתפלל
כי אין לה ברירה

רשעותי קוראת אלי
מן העומק של הדבר הקרוי נפשי או נשמתי
אני לא יודעת מה מהם
אני תמיד מתבלבלת
אני תמיד שואלת
בעיניים תמימות של ילדה דואגת
למה יש בי איש רשע בתוכי
אני תמיד שואלת מן העומק
לא להתעורר
ולא לפצוע ולא לחתוך ולא להתאבד אל הרוע
אני תמיד מבקשת
מילדה קטנה אחת בפנים
לא להתבלבל
ולהמשיך להתפלל
להמשיך להתפלל
כי אין לה ברירה

כשהאיש הרע מתעורר בתוכנו נותר לנו רק לקוות שהנזקים שלו לא יהיו נוראים כל כך ועדיין ניתנים לתיקון

 

[שירה כמים 1959]

או בכלל לא לפעול עליה?...

 

[שירה כמים 1959]

היום תפנקו את עצמכן
תתבוננו בשמיים
לאטכן, תבחינו במגוון הצבעים,
היום תעשו סקס
עם אחרים או עם עצמכן
תשהו בחדוות הגוף וזכרו
שיהיה מאכל לחיות האדמה
ותמשיכו להתענג
ולנשום.

 

[שירה כמים 1959]

איך אני יכולה למלא את עצמי היום
אני שוכבת ומתבוננת בשמיים שלך
ואין לי מילים
האוכל קורץ ומבעיר בי ניצנים של תשוקה ישנה
האצבעות ככה רצות על פני המקלדת
לא זוכרות מי הן, הי גוף,
האם אתה זוכר שאתה רק גוף
והכאב בשכמה השמאלית שמקרין אל הראש
האם אתה זוכר שאלוהים בראה אותך?

פעם פעם פעם לפני שנים רבות לפני היות הכול לפני בוא המפץ הגדול
לפני היות הכול הייתה הנשימה
האם את זוכרת
איך מילאת את עצמך בה
והגשם שירד לא שינה
בטנך ירדה ועלתה
זאת הבטן אשר תהיה למאכל לחיות האדמה
הבטן הרכה הלבנה שבתוכה גדלו ילדייך אשר לא באו לעולם -
כלבים נובחים בקצה היקום
ליד הגדר