היום ה-12 ביולי: שנה לפרוץ המלחמה

[S r 35]

היום ה-12 ביולי: שנה לפרוץ המלחמה ../images/Emo7.gif

בחדשות הודיעו על חייל הרוג בעזה.

בחדשות הודיעו גם על ההתעצמות המחודשת של החיזבאללה

החטופים עוד לא בבית ואין אפילו סימן חיים מהם

וכל אמצעי התקשורת עושים סיכומי ביניים וסיכומים סופיים ... וכולם נורא נורא חכמים ... וכולם פרשנים ....ובלה בלה בלה.... ... ואני הכנסתי דיסק למחשב כדי לברוח לקצת שפיות ביום הזה. מקווה לטוב

 

[dafgol]

בדיוק רציתי לפתוח שרשור - שנה אחרי ../images/Emo104.gif

אתם מוזמנים לספר ולשתף על התחושות ההרגשות הפחדים והתובנות האישיות והפרטיות שלכם , שנה אחרי המלחמה. < יש לי המון לכתוב, כרגע לא יכולה אבל אכתוב במהלך היום או הערב > כולנו פה להקשיב ולשתף

 

[S r 35]

גם לי קשה לכתוב כרגע ...

הכל עדיין טעון. יש יותר מדי ברברת וסיכומים מסביב היום. נודע לי שהחייל ההרוג בעזה הוא שכן של מישהי שעובדת איתי. היא שבורה לחלוטין והידיעה הקשה הזו רק מתעצמת כשהיא הופכת למישהו מוחשי. יהי זכרו ברוך

 

[frige]

כל הזמן אומרים: "איך שהזמן עובר"

ובאמת שהוא עובר, אבל לחטופים ולשפחותיהם זה פשוט נ-צ-ח, שלא לדבר על ההרוגים, הפצועים וכל מי שנפגע באופן ישיר מהמלחמה ההיא. אוף, הימים האלו, הלילות האלו, נכנסים לממ"ד, מחכים לאישור יציאה, יוצאים ושוב נכנסים. מה גם שפה אצלנו לא היו צפירות כל פעם קיבלנו טלפונים ממגדל העמק ומעפולה להיכנס לממ"ד. עד שיום אחד בהיותינו בסלון אנחנו שומעים בום רציני, מסתכלים מהחלון ורואים שעובדים בחוץ ופתאום עשן, חשבנו בהתחלה זה בגלל שעובדים בחוץ עד שהשכן צעק: "תיכנסו לממ"ד זה טיל", טוב, להיכנס לממ"ד כבר לא היה טעם כי הטיל כבר נפל. הראל שאל: "אמא, מה? שורפים לנו את הבית?", בדיוק אחותי התקשרה בצעקות ואמרה: "נו, את עוד שם?" לקחנו את הדברים ונסענו לאחותי, גם אחי וחברה שלו היו שם וגרנו אצליהם חודש. הם דווקא היו מרוצים, קיבלו שפית צמודה שכל ארוחה הכינה להם משהו חדש וטעים. עד היום אחותי "מקללת" אותי שבעלה מקטר שהיא לא עומדת בסטנדרטים. בכללי, היתה תקופת גיבוש נפלאה, אבל התגעגענו כבר לשקט שלנו, לבית שלנו, לפינה שלנו, למיטה שלנו, להיות ביחד משפחה. תודה לאל זה נגמר ומקווה שלא יחזור שוב, למרות ש... יחד נעבור את הקיץ בשלום

, אמן

להשבת החטופים באשר הם, הנעדרים, השבויים לביתם, אמן. שרית

 

[S r 35]

זה בדיוק מה שקרנית גולדווסר (אשתו של אודי)

אמרה בראיון - היא אמרה שעבורם (משפחות החטופים) המלחמה עוד לא הסתיימה.

אכן - חוויות המלחמה האישיות שלנו הן משהו שאני רוצה לשכוח ומקווה מאוד מאוד לא לחוות שוב. עוזבת עכשיו את העבודה בלב כבד. כולנו במצב רוח שפוף כאן בגלל החייל ההרוג בעזה. מישהי אצלנו בעבודה הכירה אותו. היא עצמה מגייסת בן - ליחידה קרבית - בנובמבר הקרוב. מה אפשר להגיד לה ביום כזה? ... מדליקה

לזכרו של ארבל רייך ז"ל ולזכרם של כל החיילים והאזרחים שנהרגו במלחמת לבנון השניה.

 

[dafgol]

היום בערב צפינו בחדשות ארבעתינו

ואמא של גלעד שליט דיברה בעצרת, ברי שכב ככה שחצי גוף שלו עלי, היא דיברה אני בכיתי וליטפתי את בר. תוך כדי ליטוף אמרתי לו "בן יקר שלי אני כל כך אוהבת אותך" ואז תוך כדי שהוא מקשיב לדברי אביבה שליט ומסתכל עלי ורואה שאני מזילה דמעה, הוא אומר לי " אמא את אף פעם לא תמכרי אותי נכון? " אחרי היום הזה עם כל המחשבות, אח"כ לשמוע את קרנית ולשמוע את אביבה , לשמוע על החייל שנהרג ובכלל...יום טעון שכזה... פתאום הבנתי (שוב) ש13-14 שנים זה לא עוד הרבה זמן.....מה אני אעשה כשבר ילך לצבא? איך אני יכולה להבטיח לו או לרז שיהיה שלום, והם ישרתו בצבא השלום? אני כבר לא בטוחה שאני רוצה שהם יהיו קרביים, פייטרים ומלח הארץ......אני רוצה אותם בחיים ובטוחים . כי המדינה אולי לא מוכרת את בניה, אבל היא בהחלט מפקירה אותם. ( העיקר שאת סוחר הסמים טננבוים ה@#$% הם החזירו הביתה....) היום הקשבתי וצפיתי באולמרט....נגעלתי, ניסיתי להאמין לו, לא מאמינה לשום מילה שיוצאת לו מהפה, לא מבינה איך שנה עברה והוא עדיין ראש הממשלה של מדינת ישראל. איך הוא לא משכיל ומצליח להחזיר את הבנים הביתה. לפחות הרמטכ"ל ושר הביטחון הבינו שהם צריכים לפנות את מקומם להיעלם ולהאלם ...למה הוא לא מבין את זה? למה הוא מחכה? למלחמה הבאה? טוב אולי יצא לי מבולבל....אני עוד קצת נסערת.....

 

[S r 35]

דפנה - אני כל-כך מזדהה עם מה שכתבת

ולצערי, גם מסכימה עם כל מילה. התחושות שביטאת הן התחושות של כולנו ואני מאמינה שזה מתחדד אצל הורים לילדים - בעיקר לבנים כשהמחשבות על הצבא לא מרפות אף פעם (אצלי הן התעוררו ברגע שבישרו לי שיש לי בנים זכרים בבדיקת האולטראסאונד) ומתעצמות בימים כמו היום. לא צפיתי בחדשות:: הייתי עסוקה בטכסי לילה טוב שהתאחרו בגלל אורחים שהיו לילדים היום וגם בגלל שקצת ברחתי מהן ... כי כמה אפשר? ליבי עם משפחות החטופים ליבי עם משפחות השכול.

 

[S r 35]

ובהקשר למה שדפנה כתבה ... ובהקשר ליום הזה....

לא יכולה שלא להיזכר ב"אם יש גן-עדן" של רון לשם: בפרק הסיום הוא מביא מונולוג מצמרר של ארז - מפקד צוות הלוחמים וארז אומר שאם פעם יהיה לו בן ועדיין לא ישרור שלום הוא ירצה שהילד שלו יעבור את מה שהוא עבר - את האתגרים, את הכאבים ואת הפחדים מפני שהם גרמו לו להסתכל באופן אחר על העולם ובמובן מסוים להיות אדם טוב יותר....מעורר מחשבה, אין ספק, אם כי אני - כמו דפנה וכמו כל אמא אחרת בכל מקום ובכל תקופה - מתוך המניעים האגואיסטיים ביותר בעולם רוצה את הבנים שלי בריאים ושלמים איתי.

 

[S r 35]

ועוד ציטוט מצמרר מ"אם יש גן-עדן" הנפלא

שוב ציטוט מתוך אותו מונולוג של ארז, שמקבל משמעות מצמררת ביום שכזה כי הוא חוזה במדויק את מלחמת לבנון השניה, והוא נכתב בשנת 2005, כלומר שנה לפני שהיא פרצה: "ואני, האמת, באופן אישי, מאמין שנחזור. לא יהיה שם (הבופור) מלון על ההר, תהיה מפקדה של חיזבאללה לכבוש. מה לא נחזור? ..... זו דעתי, שהכול יחזור, ואם שקט שם, בינתיים, זה רק בגלל שהמחבלים מתעצמים וצוברים אמצעי לחימה. סבלנות לא חסרה להם, זאת טקטיקה שכזו, אנחנו עוד נאכל אותה. יחטפו לנו חייל, יקטפו איזה ג'יפ על הגדר הטובה, ישגרו פצמ"רים על יישוב, לאט לאט, ישחררו רסן. כשזה יגיע, כל מי שחושב שלהק מטוסי קרב מסוגל לעשות את העבודה מהוויר, עוד יגלה שאין תחליף לחי"רניקים." והשורה התחתונה של הספר - המצמררת ביותר: "כן, אחי, אח שלי גיבור, הכל היה לחינם."

אם יש גן-עדן / רון לשם. אם יש מישהו שעוד לא קרא, תעשו את זה ומהר. בתקווה לימים שקטים ורגועים