סיגלי שלי יקרה!
שנה עברה. שנה ששינתה את כל מהלך חייך ותכניותייך. שנה שטרפה עבורך את הקלפים, מבלי שהיתה לך יכולת בחירה בכלל. אנחנו יכולים להביע רגשות אמפתייה , אבל אף אחד מאיתנו באמת אינו יכול להבין את מלוא הרגשות המורכבים אותם את עוברת, עברת ותעברי, אנו יכולים לנסות, אך איני בטוחה שנצליח, לא בגלל שאיננו רוצים, אלא בגלל ששום בן אנוש לא יוכל להבין את מה שאת באמת עוברת, את הפחדים, החרדות, הבלבול, הדאגה, האהבה האמהית , כשאת בעצם אחות, לא אמא, אבל המציאות הכתיבה אחרת, ולך לא הייתה ממש יכולת הבחירה... זה מה שהיה ואת הסכמת, כי זאת את....ועם כל הבלגן לרגע לא שכחת שיש עוד אח לטפל בו, ואיפה קיבינימאט את בכל הסיפור הקפקאי הזה??? איפה אותה סיגלי ,שבגיל הצעיר הזה היתה צריכה לשהות בחופיה הקסומים של מקסיקו או בהרים המושלגים של נפאל? את וויתרת על הכל על מנת לתת מתנה לאחים שלך. מתנה שאין לי שמץ של מושג אם אני , או משהו ממכריי היה יכול לתת דבר שכזה לקרוב או רחוק כלשהו... והדבר הזה הוא: חיים ! חיים בכבוד, וזאת למרות כל הסיכויים, הקשיים והדרמות שמתרגשות עליכם חדשות לבקרים.. השנה האחרונה לא רק היתה{לדעתי} מחול שדים מבחינת הצלתו של אלי, אלא לימוד עצמי, תובנות שרכשת באיך לעזאזל את אמורה להמשיך את חייך מכאן והלאה, עם המטרה שהצבת לעצמך בחיים, והיא: להעניק חיים , וחיים נורמטיביים, עד כמה שניתן, לאחים שלך, וכשבכל הסיפור הזה נכנס גורם בלתי צפוי שגרם לרעידת אדמה עבורכם, כמו סכנת מוות ממשית לאחד ממרכיבי הפאזל המשפחתי, נכנסת לסחרור אמיתי, אבל כמו גדולה, כמו ווינרית אמיתית התעלית על כל השדים שאיימו עלייך ועל התא המשפחתי שלך, והפכת לאבן צור ושרדת את הכל, כפי שאת יודעת ורגילה, ונכון שאוריתי שם עבורך, וזהו מזל גדול, כי עם האהבה והנתינה האינסופיות שלה, אפשר לעבור הכל, אבל אם לא היה בך , כן, בך עצמך את כל מה שצריך על מנת לנצח, וכשאני אומרת לנצח אני מתכוונת לצערי ללשרוד, נכון לעכשיו, אז זה לא היה הולך מלכתחילה, ואני חושבת שגם אורית תסכים איתי בסוגייה הזאת. כי אפילו אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ככה אומרים בכל אופן.... סיגלי שלי, מתוקה. עברת השנה כל כך, אבל באמת כל כך הרבה. החיים הכפולים האלה, בלחיות בעצם בשני עולמות,שני בתים, שתי משפחות, העולם הביתי שלך, והעולם של בית החולים, שבו את מבקרת יום ביומו,, החיים על קו האוטובוס רמלה-ת"א, כשאת בעצם נושאת את עולמך בתוך תיק הגב שלך { קומץ בגדים להחלפה ומכשיר סלולארי, כדי שתוכלי להמשיך לשמור על אחיך שנותר בבית ההוא...} וזה הזוי בעיניי, אז נכון ששבתות מסויימות את אצל אוריתי, כדי תוכלי לשהות יותר זמן אצל אליקו, אבל שוב... איפה את??? החלטת לתת לאחייך חיים, אך תוך וויתור קשה על החיים שלך, וזה מחד עצוב וכואב בעיניי, ומאידך הירואי ומעורר הערצה לאין ערוך, אבל שוב, זאת את. כזאת את. מהיום שהכרתי אותך את כזאת. נחבאת אל הכלים. לא מפריעה, לא מורגשת, אבל אם , והיה, וקרה ומישהו רק יצטרך עזרה, ולו הקטנה ביותר... אותה ציפור שיר קטנה הופכת לנשר אימתני, ומוכנה לדרוס את כל העולם, על מנת שאותו חבר, או יקיר ישיג את מבוקשו. סיגלי שלי, זכות גדולה ומתנה גדולה קיבלתי כשהכרתי אותך. את מהווה לא רק דוגמא ומופת בעיניי, את מהווה שיעור. שיעור אמיתי בחיים. על איך צריך להיות חבר, אח, הורה, בן אדם. את ענקית נשמה שלי, ואני יכולה רק לחבק אותך מרחוק ולהזכיר לך שתמיד אהייה פה עבורך. לנצח. לנצח ועוד יום.
שנה שלמה שהלב בוכה, כואב ומתגעגע לאלי אין כאב יותר גדול מלראות בן אדם שאתה כל כך אוהב במצב כזה. אני מחבקת, מנשקת, מלטפת ומביטה בו בלב שבור וידיים כבולות, הלוואי ויכולתי לעשות משהו כדי לשנות את המצב. אחרי שנה מלראות את אלי סובל ומתייסר מכאב, מזיהומים, מעיוות בגפיים ועוד... עם כל האהבה הגדולה לאלי שלי, והכאב העצום היום יש לי את האומץ לרצות שאלי יפסיק לסבול, אני יודעת שיהיה לכם קשה לקרוא את מה שאני רוצה בשביל אלי שלי, אולי גם תגידו זאת השתגעה לגמרי אבל ההתמודדות והידיעה שאלי היקר שלי סובל קשה לי יותר מהכל. אני לא יכולה לתאר לכם את הכאב מלראות את אלי ככה במשך שנה שלמה. יש לי מזל גדול בחיים שיש לי את אורית, ורוצה לומר לך אורית יקרה שלי תודה ענקית שבמשך שנה שלמה אני אצלך בכל שבת שנייה (ובמקרים חריגים גם כמה שבתות ברציפות) ובכל החגים על מנת שאוכל להיות אצל אלי שלי, אוהבת אותך מאוד
