היום זה נגמר בבכי
התייצבתי הבוקר כבכל יום חמישי בחודש האחרון לסדנת הרכיבה הטכנית-לימודית של עז הרים. החליטו לעבוד היום על סוויצ'בקים בירידה. כמובן שרק אני לא ידעתי בכלל מה זה סוויצ'בק, אז אמרו לי שזה סיבוב חד. יופי נחמה, סיבוב חד במישור אני לא עושה, אז בירידה? כשהגענו למקום, בו היו סיבוב חד ואחריו עוד אחד, למעשה פניית פרסה חדה, בירידה מדורדרת שבה תקועים גם עץ, כמה גזעים כרותים ושורשי עץ בולטים, הבנתי שכבר את הסיבוב אני לא לוקחת. נסיון ראשון ושני הסתיימו כבר בהתחלה עם מכה כואבת בפיקת ברך ימין- מפגש עם הכידון. והנה הופיעה רוכבת יפה ומוכשרת, בת זוגו של המדריך, שהתנדבה או נודבה לחנוך אותי באופן אישי. לקחה אותי לסיבוב אחר, מישורי יותר, ושם בסבלנות רבה עבדה איתי עד שהצלחתי להשלים את פניית הפרסה הזו, לא לפני שחטפתי עוד כמה מכות בברך מהכידון. ואז עברנו לפניה אחרת, בכיוון ההפוך, גם שם היתה עבודה סיזיפית אבל נראתה התקדמות כלשהי, הצלחתי לסיים מדי פעם את הפניה בלי להוריד רגל. מפה לשם הברך שלי חטפה עוד מכה ועוד מכה, פעם מהכידון, פעם מהפדל, עד שבשלב מסויים, חצי שעה לפני הסיום, הודעתי שהברך שלי עשתה את שלה. הכאב נעשה מטריד מאוד, לא יכולתי כבר לפדל בעליה, וזכיתי לליווי אחר כבוד עד לרכב. נשבעת לכן, בכיתי כל הדרך לרכב וגם כמעט כל הדרך הביתה, גם בשל התסכול מחוסר היכולת הטכנית ויותר מכך בשל הדפיקה בברך, שממש מסכנת לי את הריצה, אהבת חיי. הברך כואבת לי, וכל מה שיושב לי בראש זה מה קורה באימון הריצה הקריטי מחר, שאמור להיות אימון מהירות חזק לקראת מירוץ גלעד בעוד 9 ימים. אני מחוברת לקרח ומתחילה להפנים, שרכיבה טכנית בשטח היא כנראה לא בשבילי, לא כשזה מסכן לי את הריצה. אפשר להסתפק ברכיבה בשבילי עפר או להשתעשע בסינגלים פחות מסובכים ולרדת מאופניים כשמגיעים למכשול, כפי שעשיתי עד כה. אופני הכביש כנראה יגיעו מהר מכפי שחשבתי, בכל מקרה...
התייצבתי הבוקר כבכל יום חמישי בחודש האחרון לסדנת הרכיבה הטכנית-לימודית של עז הרים. החליטו לעבוד היום על סוויצ'בקים בירידה. כמובן שרק אני לא ידעתי בכלל מה זה סוויצ'בק, אז אמרו לי שזה סיבוב חד. יופי נחמה, סיבוב חד במישור אני לא עושה, אז בירידה? כשהגענו למקום, בו היו סיבוב חד ואחריו עוד אחד, למעשה פניית פרסה חדה, בירידה מדורדרת שבה תקועים גם עץ, כמה גזעים כרותים ושורשי עץ בולטים, הבנתי שכבר את הסיבוב אני לא לוקחת. נסיון ראשון ושני הסתיימו כבר בהתחלה עם מכה כואבת בפיקת ברך ימין- מפגש עם הכידון. והנה הופיעה רוכבת יפה ומוכשרת, בת זוגו של המדריך, שהתנדבה או נודבה לחנוך אותי באופן אישי. לקחה אותי לסיבוב אחר, מישורי יותר, ושם בסבלנות רבה עבדה איתי עד שהצלחתי להשלים את פניית הפרסה הזו, לא לפני שחטפתי עוד כמה מכות בברך מהכידון. ואז עברנו לפניה אחרת, בכיוון ההפוך, גם שם היתה עבודה סיזיפית אבל נראתה התקדמות כלשהי, הצלחתי לסיים מדי פעם את הפניה בלי להוריד רגל. מפה לשם הברך שלי חטפה עוד מכה ועוד מכה, פעם מהכידון, פעם מהפדל, עד שבשלב מסויים, חצי שעה לפני הסיום, הודעתי שהברך שלי עשתה את שלה. הכאב נעשה מטריד מאוד, לא יכולתי כבר לפדל בעליה, וזכיתי לליווי אחר כבוד עד לרכב. נשבעת לכן, בכיתי כל הדרך לרכב וגם כמעט כל הדרך הביתה, גם בשל התסכול מחוסר היכולת הטכנית ויותר מכך בשל הדפיקה בברך, שממש מסכנת לי את הריצה, אהבת חיי. הברך כואבת לי, וכל מה שיושב לי בראש זה מה קורה באימון הריצה הקריטי מחר, שאמור להיות אימון מהירות חזק לקראת מירוץ גלעד בעוד 9 ימים. אני מחוברת לקרח ומתחילה להפנים, שרכיבה טכנית בשטח היא כנראה לא בשבילי, לא כשזה מסכן לי את הריצה. אפשר להסתפק ברכיבה בשבילי עפר או להשתעשע בסינגלים פחות מסובכים ולרדת מאופניים כשמגיעים למכשול, כפי שעשיתי עד כה. אופני הכביש כנראה יגיעו מהר מכפי שחשבתי, בכל מקרה...
