היום יום הולדת...
היום יום הולדת. היום הכי עצוב בשנה. התאריך שהדחקתי במשך שנה שלמה. עוד שנה נעלמה ובמבט לאחור אני רואה שלא קרה בה משהו משמעותי ונשארתי באותו מקום כמו בשנה הקודמת ובזו שלפניה. העולם סביבי משתנה בכל שנייה נתונה ואצלי, כלום. חוץ מכמה קמטים חדשים והשיבה בשיער שקיבלתי במתנה מהזיקנה. מתיישבת על כיסא שמגיב אליי בחריקה קלה ובוהה בספרות השעון הדיגיטלי שמתחלפות לאיטן. עוגת יום ההולדת, זכר למסיבה שנסתיימה, נחה לה בשקט על שולחן המטבח. משהו בה גורם לי תחושת בחילה עמוקה. אני קמה ומשליכה אותה לפח. מנקה את הלכלוך שהצטבר לו בשקט בשקט בלי שארגיש ברחבי הדירה ובתוך כך תולשת את הדף של חודש מאי מלוח השנה ומשליכה גם אותו לפח. פותחת בחוסר חשק מתנות וקוראת ברפרוף ברכות שהושקעו בהן כמה שניות של מחשבה או חוסר מחשבה. אותן מתנות, אותם אנשים, אותן הברכות. כאילו בעולמי שלי הכל קפוא, הכל נמצא בקיבעון מעצבן שכזה בעוד שבחוץ הזמן זז,אץ, טס. אנשים ממהרים להספיק כמה שיותר מיעד אחד ליעד אחר. ואצלי הכל תקוע. דורך במקום כאילו חיי היו סרט רץ ובאיזשהו שלב באה יד נעלמה ולחצה על כפתור "הפאוזה" ונותרתי דמות קפואה המרצדת על מסך זכוכית. שונאת ימי הולדת!!! אנשים עם חיוכים מלאכותיים ורגשות מזויפים מפגינים נוכחות לשעה קלה, זורקים בדיחה או שתיים, טפיחה על השכם, נשיקה בלחי, אוכלים לשובעה,שותים לשוכרה (כי אולי נמות מחר.. מי יודע?) וממשיכים הלאה. ואחרי שכל הרעש וההמולה נעלמים השקט נשמע אפילו שקט יותר ואתה מרגיש לבד אפילו יותר. "אפקט יום ההולדת"... וכרגיל כמו בכל שנה ההורים מתקשרים לאחל איחולים ואגב כך זורקים הערה או שתיים בקשר למצבי המדאיג. רווקה.. לבד.. והם הרי רוצים נכדים. כל שנה אותו הדבר. והכל לטובתך.. באמת שלטובתך. בועטת בשיירי עטיפת מתנה שחמקו ממני קודם לכן ובמשיכה אחת חדה מנתקת את חוט הטלפון. היה לי מספיק רעש ליום אחד. בדרך לחדר השינה מעיפה מבט חטוף בראי ונעמדת מול הדמות שמשתקפת בו בשתיקה. גוש גדול של עצב עומד בגרוני ומאיים לפרוץ החוצה אבל אני מתעשתת במהירות ונכנסת אל תוך החדר. מתעטפת בשמיכה רכה עוצמת את העיניים ומתנחמת בעובדה שמחר הכל כבר יהיה מאחוריי. מחר זה יום ההולדת של מישהו אחר, שיתמודד הוא עם היום הזה. לי מספיק יום אחד בשנה. יום אחד יותר מידי.
היום יום הולדת. היום הכי עצוב בשנה. התאריך שהדחקתי במשך שנה שלמה. עוד שנה נעלמה ובמבט לאחור אני רואה שלא קרה בה משהו משמעותי ונשארתי באותו מקום כמו בשנה הקודמת ובזו שלפניה. העולם סביבי משתנה בכל שנייה נתונה ואצלי, כלום. חוץ מכמה קמטים חדשים והשיבה בשיער שקיבלתי במתנה מהזיקנה. מתיישבת על כיסא שמגיב אליי בחריקה קלה ובוהה בספרות השעון הדיגיטלי שמתחלפות לאיטן. עוגת יום ההולדת, זכר למסיבה שנסתיימה, נחה לה בשקט על שולחן המטבח. משהו בה גורם לי תחושת בחילה עמוקה. אני קמה ומשליכה אותה לפח. מנקה את הלכלוך שהצטבר לו בשקט בשקט בלי שארגיש ברחבי הדירה ובתוך כך תולשת את הדף של חודש מאי מלוח השנה ומשליכה גם אותו לפח. פותחת בחוסר חשק מתנות וקוראת ברפרוף ברכות שהושקעו בהן כמה שניות של מחשבה או חוסר מחשבה. אותן מתנות, אותם אנשים, אותן הברכות. כאילו בעולמי שלי הכל קפוא, הכל נמצא בקיבעון מעצבן שכזה בעוד שבחוץ הזמן זז,אץ, טס. אנשים ממהרים להספיק כמה שיותר מיעד אחד ליעד אחר. ואצלי הכל תקוע. דורך במקום כאילו חיי היו סרט רץ ובאיזשהו שלב באה יד נעלמה ולחצה על כפתור "הפאוזה" ונותרתי דמות קפואה המרצדת על מסך זכוכית. שונאת ימי הולדת!!! אנשים עם חיוכים מלאכותיים ורגשות מזויפים מפגינים נוכחות לשעה קלה, זורקים בדיחה או שתיים, טפיחה על השכם, נשיקה בלחי, אוכלים לשובעה,שותים לשוכרה (כי אולי נמות מחר.. מי יודע?) וממשיכים הלאה. ואחרי שכל הרעש וההמולה נעלמים השקט נשמע אפילו שקט יותר ואתה מרגיש לבד אפילו יותר. "אפקט יום ההולדת"... וכרגיל כמו בכל שנה ההורים מתקשרים לאחל איחולים ואגב כך זורקים הערה או שתיים בקשר למצבי המדאיג. רווקה.. לבד.. והם הרי רוצים נכדים. כל שנה אותו הדבר. והכל לטובתך.. באמת שלטובתך. בועטת בשיירי עטיפת מתנה שחמקו ממני קודם לכן ובמשיכה אחת חדה מנתקת את חוט הטלפון. היה לי מספיק רעש ליום אחד. בדרך לחדר השינה מעיפה מבט חטוף בראי ונעמדת מול הדמות שמשתקפת בו בשתיקה. גוש גדול של עצב עומד בגרוני ומאיים לפרוץ החוצה אבל אני מתעשתת במהירות ונכנסת אל תוך החדר. מתעטפת בשמיכה רכה עוצמת את העיניים ומתנחמת בעובדה שמחר הכל כבר יהיה מאחוריי. מחר זה יום ההולדת של מישהו אחר, שיתמודד הוא עם היום הזה. לי מספיק יום אחד בשנה. יום אחד יותר מידי.
