shellyland
New member
היום יום הולדת!
מתוך ויקיפדיה: הייטור וילה לובוס (Heitor Villa-Lobos; 5 במרץ 1887 - 17 בנובמבר 1959) מלחין ברזילאי. אביו, ראול וילה לובוס, היה מוזיקאי חובב ברמה גבוהה. בבית נהגו להתארח מוזיקאים מכובדים ולנגן עד השעות הקטנות של הלילה. אביו החל ללמד אותו נגינה קלאסית בצ'לו בגיל שש. וילה לובוס עצמו העיד כי הפרלוד והפוגה מ"הפסנתר המושווה" של באך הרשימו אותו מאוד. וילה לובוס נמשך מאוד למוזיקה העממית של קבוצות נגני רחוב, שנהגו להתאסף ולנגן לשם ההנאה שבדבר, ושל נגני המסיבות בקרנבל. למד לנגן בגיטרה בסתר מהוריו, שלא רצו שישתייך לנגנים ולמלחינים מה"רחוב". ב-1899, עם מות אביו, החל לעסוק במוזיקה באופן מקצועי והשתכר למחייתו מנגינת צ'לו בבתי קפה. ב-1905 הוא עשה את מסעו הראשון לצפון- מזרח ברזיל, לשם איסוף שירי עם. בכל מקום שביקר בו, למד את הפולקלור המקומי. מסעות אלה נמשכו גם לאזור צפון- מרכז ברזיל ולאמזונאס. אף כי וילה לובוס השאיר אחריו מעטה של מסתוריות לגביהם, העדות האישית שלו לגבי הרפתקאותיו עם הקניבלים הברזילאים בצפון- מזרח המדינה אינה תמיד אמינה ולפי לברכט (אנציקלופדיה למוזיקה של המאה ה-20, נורמן לברכט) אין כל ראיה מתועדת למנגינות שאסף. ייתכן שהייתה למסעות אלו השפעה על יצירתו, אך נראה שהמוזיקה שכתב הייתה כולה שלו. לאחר מכן הוא למד במכון הלאומי למוזיקה בריו דה ז'ניירו, אך גם לאחר לימודיו, סגנון הכתיבה שלו מעולם לא תאם לנורמות האקדמאיות. המוזיקה שלו הייתה תמיד אישית וייחודית. כמו שוילה לובוס עצמו אמר כעבור שנים רבות: "המוזיקה שלי היא טבעית, כמו מפל מים." וגם: "רגל אחת באקדמיה, ואתה משתנה לרעה!". בתחילת שנות ה-20 לחייו הלחין מחזור של 14 יצירות להרכבים שונים. כך החלה צורה מוזיקלית חדשה של שילוב בין מוזיקת עירונית וטכניקת כתיבה של מוזיקה מודרנית. לאחר עוד מסע אתנו-מוזיקולוגי באזור האמזונס שהחל ב-1912 ונמשך כשלוש שנים, חזר לריו דה ז'ניירו. שם, ב-23 בנובמבר 1915, ערך קונצרט של המוזיקה החדשה שלו וחולל מהפכה בחיי המוזיקה בעיר. בעיתונים נכתבו ביקורות שליליות על אופיה המודרני של המוזיקה שכתב. שנים לאחר מכן כתב וילה לובוס עצמו: "אני לא כותב דיסוננטים כדי להישמע מודרני. אופן כתיבתי הוא תוצאה קוסמית של המחקרים שעשיתי, של סינתזה, שהגעתי אליה כדרך להצגת הטבע הברזילאי. בחיפושי אחר דרכים לפיתוח התרבות שלי, מודרך על ידי האינסטינקטים והנסיון שלי, הבנתי, שאוכל להשיג מודעות על ידי חקר עבודות שלכאורה אינן מוזיקליות. התחלתי עם מפה של ברזיל, ברזיל שאותה סרקתי לאורכה ולרוחבה, עיר אחרי עיר, מדינה אחרי מדינה, יער אחרי יער, כשאני חוקר את ה'נשמה' של הארץ, את דמויות אנשיה. את פלאי הטבע שבה. התקדמתי הלאה, משווה את מחקרי עם קומפוזיציות זרות, ומחפש משהו שיתמוך בדעות המוצקות והאישיות שלי ויחזקן." באותו זמן, התחתן עם הפסנתרנית לוצ'ילה גומירס. השׂתכר למחייתו מנגינת צ'לו בתזמורות של תאטרונים ובתי קולנוע בריו, ובינתיים כתב את המוזיקה שלו. ב-1923, הוענקה לו מלגת לימודים מטעם המדינה בפריז. ב-1924, בריו דה ז'ניירו, כתב המשורר מנואל בנדרה : "משהו המם את וילה לובוס- 'פולחן האביב' של סטרווינסקי. המוזיקה הזו, כמו שהתוודה לפני, השאירה עליו את הרושם הרגשי החזק ביותר בחייו..." כשחזר ב-1930 לברזיל הוא הגיש הצעה מהפכנית לתוכנית הוראת מוזיקה למחלקה לחינוך מוזיקלי במדינת סאו פאולו. הוא החליט להישאר בברזיל לאחר שתוכנית זו אושרה והתמנה למנהל החינוך המוזיקלי בריו דה ז'ניירו. עם מינויו כמנהל החינוך המוזיקלי החל בחלק השני של הקריירה שלו, כמחנך למוזיקה של ארצו. הוא יסד שיטה שלמה ללימוד מוזיקה שחינכה דורות של ברזילאים, המבוססת על התרבות המוזיקלית העשירה של ברזיל ומושרשת תמיד בפטריוטיות עמוקה. וילה לובוס הלחין מוזיקה מקהלתית למקהלות גדולות של ילדי בית ספר, לעתים קרובות עיבודים למוזיקה עממית. ב-1931 הוא הקים מקהלה מכל רחבי סאו פאולו, שמנתה כ-12,000 איש. הודות לעבודתו בהוראת מוזיקה, נשלח בשנת 1936 לייצג את ברזיל בקונגרס של חינוך מוזיקלי בפראג. בסיוע מדינתו, הקים מקהלות ענק, שחלקן מנו 40,000 תלמידי בית ספר, וב-1941 ייסד את הקונסרבטוריון למוזיקה מקהלתית. ב-1944 נסע לארצות הברית כדי לנצח על יצירותיו. תזמורות אמריקאיות הזמינו אצלו עבודות חשובות חדשות, ובין השאר כתב ב-1945 מוזיקה לסרט הוליוודי – "היכלי ירק". שנות ה-40 היו הצלחה בסדר גודל בינלאומי. בתור מלחין ומנצח על המוזיקה של עצמו, עבר מלוס אנג'לס לניו יורק ולפריז. למרות מסעותיו בעולם, ביתו היה תמיד בריו דה ז'ניירו, שם נפטר מסרטן ב-17 בנובמבר 1959. וילה לובוס הלחין בסגנון "קלאסי" מבחינת מבנה יצירותיו ותזמורן, אולם ייחודו בשילוב מוטיבים ברזילאים מובהקים בלחניו. כמו במוזיקה הברזילאית העממית, כך גם יצירותיו מאופיינות במקצבים סינקופטיים, הרמוניות לא שגרתיות, נטייה לאלתור, ושילוב בין רכות שירי דייגים לירית עם מקצבים אפריקניים דינמיים, כולל שימוש בכלי הקשה מקומיים. כמה מיצירותיו המפורסמות שייכות לז'אנר אותו המציא - ה"בכיאנאס ברזילראס". כפי שמעיד עליהם שמם, קטעי ה"בכיאנאס ברזילראס" הם מעין מחווה משולבת למוזיקה של י.ס.באך ולפולקלור הברזילאי. וילה לובוס שילב ביצירות אלו את הסגנון הקונטראפונקטי של באך עם מוטיבים ברזילאים עממיים. הקטע המפורסם מביניהם הוא הפרק הראשון ב"בכיאנה ברזילרה" מספר 5, שנכתב לשירת סופרן סולו בהברת "אה" יחידה ומתמשכת ללא מילים, עם ליווי צ'לו סולו ועוד שבעה צ'לנים המנגנים בפריטת אצבע. קטע מוכר נוסף, הוא "הרכבת הקטנה של קייפירה" (O Trenzinho do Caipira), שהוא הפרק האחרון מתוך הבכיאנה ברזילרה מספר. 2. המורשת שלו בברזיל של היום, אפילו בקרב דורות חדשים של סמבה ופופ, היא הרגשה חזקה של גאווה ואהבה כלפי ארצם - עובדה מעניינת בהתחשב בכך שמדובר במלחין "קלאסי" שמת לפני למעלה מ-45 שנה. פן אחד לפחות של וילה לובוס האיש עולה מן התמונות הרבות שהשאיר אחריו. ברבות מהן הוא נראה עם סיגאר בידו האחת וכוסית משקה חריף, כנראה, בשנייה, והוא מחייך, מן הסתם בגלל הסיפור המשעשע שהוא מספר - מתוך אחד ממסעותיו. ג'וליאן ברים, מגדולי הגיטריסטים של המאה, אשר נחשב לאחד מגדולי הפרשנים של היצירות של וילה לובוס לגיטרה, מעלה זכרונות אישיים: "וילה לובוס היה גדול מהחיים, אדם בלתי רגיל. הוא לא נראה כמלחין. הוא לבש חולצות משובצות וצעקניות, עישן סיגאר, ותמיד השאיר את הרדיו פתוח, מקשיב לחדשות או למוזיקה קלה או למה שלא יהיה. וילה לובוס לא היה 'טהור' מבחינה אינטלקטואלית, אך היה לו לב רחב." יצירותיו העיקריות: 9 בכיאנאס ברזילראס (בשנות ה-30' וה-40', מס' 5 הוא המפורסם ביצירותיו) 5 פרלודים לגיטרה קונצ'רטו לגיטרה (1951) קונצ'רטו לנבל (1955) קונצ'רטו למפוחית (ביצוע בכורה בירושלים, 1959) "קו הרקיע של ניו יורק" לפסנתר (1940), על פי שרטוט על נייר גרף והמרת הקווים לתווים ומשכי זמן. אופרה "ירמה" על פי לורקה, (1955) ארבע סוויטות לתזמורת (1937-9) שתי סינפונייטות (1951, 1954) 17 רביעיות מיתרים, (1915 - 1958) סוויטה ברזיליאת לגיטרה 12 אטיודים לגיטרה
מתוך ויקיפדיה: הייטור וילה לובוס (Heitor Villa-Lobos; 5 במרץ 1887 - 17 בנובמבר 1959) מלחין ברזילאי. אביו, ראול וילה לובוס, היה מוזיקאי חובב ברמה גבוהה. בבית נהגו להתארח מוזיקאים מכובדים ולנגן עד השעות הקטנות של הלילה. אביו החל ללמד אותו נגינה קלאסית בצ'לו בגיל שש. וילה לובוס עצמו העיד כי הפרלוד והפוגה מ"הפסנתר המושווה" של באך הרשימו אותו מאוד. וילה לובוס נמשך מאוד למוזיקה העממית של קבוצות נגני רחוב, שנהגו להתאסף ולנגן לשם ההנאה שבדבר, ושל נגני המסיבות בקרנבל. למד לנגן בגיטרה בסתר מהוריו, שלא רצו שישתייך לנגנים ולמלחינים מה"רחוב". ב-1899, עם מות אביו, החל לעסוק במוזיקה באופן מקצועי והשתכר למחייתו מנגינת צ'לו בבתי קפה. ב-1905 הוא עשה את מסעו הראשון לצפון- מזרח ברזיל, לשם איסוף שירי עם. בכל מקום שביקר בו, למד את הפולקלור המקומי. מסעות אלה נמשכו גם לאזור צפון- מרכז ברזיל ולאמזונאס. אף כי וילה לובוס השאיר אחריו מעטה של מסתוריות לגביהם, העדות האישית שלו לגבי הרפתקאותיו עם הקניבלים הברזילאים בצפון- מזרח המדינה אינה תמיד אמינה ולפי לברכט (אנציקלופדיה למוזיקה של המאה ה-20, נורמן לברכט) אין כל ראיה מתועדת למנגינות שאסף. ייתכן שהייתה למסעות אלו השפעה על יצירתו, אך נראה שהמוזיקה שכתב הייתה כולה שלו. לאחר מכן הוא למד במכון הלאומי למוזיקה בריו דה ז'ניירו, אך גם לאחר לימודיו, סגנון הכתיבה שלו מעולם לא תאם לנורמות האקדמאיות. המוזיקה שלו הייתה תמיד אישית וייחודית. כמו שוילה לובוס עצמו אמר כעבור שנים רבות: "המוזיקה שלי היא טבעית, כמו מפל מים." וגם: "רגל אחת באקדמיה, ואתה משתנה לרעה!". בתחילת שנות ה-20 לחייו הלחין מחזור של 14 יצירות להרכבים שונים. כך החלה צורה מוזיקלית חדשה של שילוב בין מוזיקת עירונית וטכניקת כתיבה של מוזיקה מודרנית. לאחר עוד מסע אתנו-מוזיקולוגי באזור האמזונס שהחל ב-1912 ונמשך כשלוש שנים, חזר לריו דה ז'ניירו. שם, ב-23 בנובמבר 1915, ערך קונצרט של המוזיקה החדשה שלו וחולל מהפכה בחיי המוזיקה בעיר. בעיתונים נכתבו ביקורות שליליות על אופיה המודרני של המוזיקה שכתב. שנים לאחר מכן כתב וילה לובוס עצמו: "אני לא כותב דיסוננטים כדי להישמע מודרני. אופן כתיבתי הוא תוצאה קוסמית של המחקרים שעשיתי, של סינתזה, שהגעתי אליה כדרך להצגת הטבע הברזילאי. בחיפושי אחר דרכים לפיתוח התרבות שלי, מודרך על ידי האינסטינקטים והנסיון שלי, הבנתי, שאוכל להשיג מודעות על ידי חקר עבודות שלכאורה אינן מוזיקליות. התחלתי עם מפה של ברזיל, ברזיל שאותה סרקתי לאורכה ולרוחבה, עיר אחרי עיר, מדינה אחרי מדינה, יער אחרי יער, כשאני חוקר את ה'נשמה' של הארץ, את דמויות אנשיה. את פלאי הטבע שבה. התקדמתי הלאה, משווה את מחקרי עם קומפוזיציות זרות, ומחפש משהו שיתמוך בדעות המוצקות והאישיות שלי ויחזקן." באותו זמן, התחתן עם הפסנתרנית לוצ'ילה גומירס. השׂתכר למחייתו מנגינת צ'לו בתזמורות של תאטרונים ובתי קולנוע בריו, ובינתיים כתב את המוזיקה שלו. ב-1923, הוענקה לו מלגת לימודים מטעם המדינה בפריז. ב-1924, בריו דה ז'ניירו, כתב המשורר מנואל בנדרה : "משהו המם את וילה לובוס- 'פולחן האביב' של סטרווינסקי. המוזיקה הזו, כמו שהתוודה לפני, השאירה עליו את הרושם הרגשי החזק ביותר בחייו..." כשחזר ב-1930 לברזיל הוא הגיש הצעה מהפכנית לתוכנית הוראת מוזיקה למחלקה לחינוך מוזיקלי במדינת סאו פאולו. הוא החליט להישאר בברזיל לאחר שתוכנית זו אושרה והתמנה למנהל החינוך המוזיקלי בריו דה ז'ניירו. עם מינויו כמנהל החינוך המוזיקלי החל בחלק השני של הקריירה שלו, כמחנך למוזיקה של ארצו. הוא יסד שיטה שלמה ללימוד מוזיקה שחינכה דורות של ברזילאים, המבוססת על התרבות המוזיקלית העשירה של ברזיל ומושרשת תמיד בפטריוטיות עמוקה. וילה לובוס הלחין מוזיקה מקהלתית למקהלות גדולות של ילדי בית ספר, לעתים קרובות עיבודים למוזיקה עממית. ב-1931 הוא הקים מקהלה מכל רחבי סאו פאולו, שמנתה כ-12,000 איש. הודות לעבודתו בהוראת מוזיקה, נשלח בשנת 1936 לייצג את ברזיל בקונגרס של חינוך מוזיקלי בפראג. בסיוע מדינתו, הקים מקהלות ענק, שחלקן מנו 40,000 תלמידי בית ספר, וב-1941 ייסד את הקונסרבטוריון למוזיקה מקהלתית. ב-1944 נסע לארצות הברית כדי לנצח על יצירותיו. תזמורות אמריקאיות הזמינו אצלו עבודות חשובות חדשות, ובין השאר כתב ב-1945 מוזיקה לסרט הוליוודי – "היכלי ירק". שנות ה-40 היו הצלחה בסדר גודל בינלאומי. בתור מלחין ומנצח על המוזיקה של עצמו, עבר מלוס אנג'לס לניו יורק ולפריז. למרות מסעותיו בעולם, ביתו היה תמיד בריו דה ז'ניירו, שם נפטר מסרטן ב-17 בנובמבר 1959. וילה לובוס הלחין בסגנון "קלאסי" מבחינת מבנה יצירותיו ותזמורן, אולם ייחודו בשילוב מוטיבים ברזילאים מובהקים בלחניו. כמו במוזיקה הברזילאית העממית, כך גם יצירותיו מאופיינות במקצבים סינקופטיים, הרמוניות לא שגרתיות, נטייה לאלתור, ושילוב בין רכות שירי דייגים לירית עם מקצבים אפריקניים דינמיים, כולל שימוש בכלי הקשה מקומיים. כמה מיצירותיו המפורסמות שייכות לז'אנר אותו המציא - ה"בכיאנאס ברזילראס". כפי שמעיד עליהם שמם, קטעי ה"בכיאנאס ברזילראס" הם מעין מחווה משולבת למוזיקה של י.ס.באך ולפולקלור הברזילאי. וילה לובוס שילב ביצירות אלו את הסגנון הקונטראפונקטי של באך עם מוטיבים ברזילאים עממיים. הקטע המפורסם מביניהם הוא הפרק הראשון ב"בכיאנה ברזילרה" מספר 5, שנכתב לשירת סופרן סולו בהברת "אה" יחידה ומתמשכת ללא מילים, עם ליווי צ'לו סולו ועוד שבעה צ'לנים המנגנים בפריטת אצבע. קטע מוכר נוסף, הוא "הרכבת הקטנה של קייפירה" (O Trenzinho do Caipira), שהוא הפרק האחרון מתוך הבכיאנה ברזילרה מספר. 2. המורשת שלו בברזיל של היום, אפילו בקרב דורות חדשים של סמבה ופופ, היא הרגשה חזקה של גאווה ואהבה כלפי ארצם - עובדה מעניינת בהתחשב בכך שמדובר במלחין "קלאסי" שמת לפני למעלה מ-45 שנה. פן אחד לפחות של וילה לובוס האיש עולה מן התמונות הרבות שהשאיר אחריו. ברבות מהן הוא נראה עם סיגאר בידו האחת וכוסית משקה חריף, כנראה, בשנייה, והוא מחייך, מן הסתם בגלל הסיפור המשעשע שהוא מספר - מתוך אחד ממסעותיו. ג'וליאן ברים, מגדולי הגיטריסטים של המאה, אשר נחשב לאחד מגדולי הפרשנים של היצירות של וילה לובוס לגיטרה, מעלה זכרונות אישיים: "וילה לובוס היה גדול מהחיים, אדם בלתי רגיל. הוא לא נראה כמלחין. הוא לבש חולצות משובצות וצעקניות, עישן סיגאר, ותמיד השאיר את הרדיו פתוח, מקשיב לחדשות או למוזיקה קלה או למה שלא יהיה. וילה לובוס לא היה 'טהור' מבחינה אינטלקטואלית, אך היה לו לב רחב." יצירותיו העיקריות: 9 בכיאנאס ברזילראס (בשנות ה-30' וה-40', מס' 5 הוא המפורסם ביצירותיו) 5 פרלודים לגיטרה קונצ'רטו לגיטרה (1951) קונצ'רטו לנבל (1955) קונצ'רטו למפוחית (ביצוע בכורה בירושלים, 1959) "קו הרקיע של ניו יורק" לפסנתר (1940), על פי שרטוט על נייר גרף והמרת הקווים לתווים ומשכי זמן. אופרה "ירמה" על פי לורקה, (1955) ארבע סוויטות לתזמורת (1937-9) שתי סינפונייטות (1951, 1954) 17 רביעיות מיתרים, (1915 - 1958) סוויטה ברזיליאת לגיטרה 12 אטיודים לגיטרה