אז יום קודם אני הוגה תוכנית מטורפת כבר עבור יום המחרת על-מנת לעודד אותה.
"חסכתי 800 שקל בדמי כיס", אני מספר לה, "ומחר אני ואת לוקחים את הכסף הזה, מבריזים מהבית-ספר, מסתובבים בכל השכונה, קונים מה שבא לנו ועושים מלא שטויות".
היא מסכימה. היא משוגעת. כמוני. זה אחד מאינספור הדברים שאני כל-כך אוהב בה.
ביום המחרת אנחנו מבריזים מהבית-ספר כמתוכנן, ואנחנו עושים כל-כך הרבה דברים, ואנחנו עושים כל-כך הרבה כיף.
אנחנו מדברים הרבה, אנחנו עושים שני תחרויות ריצה, אנחנו עושים מלא קניות במכולת של הרוסים ואז בסופרמרקט "מגה בעיר" השכונתי, בעיקר של חטיפים, משקאות אנרגיה ושוקו שאת רובם אנחנו אוכלים ושותים מיד, ומה שלא, אנחנו שמים בתיקים; אנחנו קונים אפילו עוד ממתקים ושתייה והפעם גם מגזינים בפיצוציית "ארץ הממתקים", אנחנו עושים גם קצת קניות בחנות הכולבו שמול הסופר, אנחנו קונים ואוכלים מאפים ועוגיות מקונדיטוריית "לחם ברכה" של מוטי, אנחנו מסתפרים במספרה, אנחנו קונים מגזינים וגם ארטיקים בקיוסק "ארבע עונות", ואז אנחנו עושים עוד כמה דברים.
ואחרי כל זה, אחרי כל-כך הרבה דברים שעשינו, ואחרי שטחנו את כל השכונה דק-דק עם דגש מיוחד על המרכז המסחרי, סוף-סוף אנחנו מתחילים לסגור ולסכם את כל היום המשוגע הזה שעבר עלינו, ואת כל החוויה המטורפת הזאת, ובתור הבילוי האחרון שלנו עבור אותו יום, וכשכבר נשארתי עם פחות מאשר המאה שקל האחרונים בארנק, לאחר שללא חרטות או מחשבות שניות שרפתי עבורה ביום אחד דמי כיס שנחסכו בקפידה במשך חודשים, אנחנו עושים עוד דבר אחד אחרון, חוזרים למרכז המסחרי, ומתיישבים לאכול פיצה בפיצריית "פיצה כמעט חינם" השכונתית, ומזמינים לעצמנו מגש שלם. ארבע משולשים לכל אחד, כל אחד עם התוספות שבא לו על החלק שלו, וגם שני בקבוקי קולה קטנים בצד.
אנחנו מדברים על כל מיני דברים בזמן שאנחנו מחכים לפיצה שלנו שתהיה מוכנה, ואני יכול לשים לב שהיא שמחה. היא שמחה מכל היום הזה שעברנו. היא שמחה מכמה שהיה לי אכפת. היא שמחה להעביר כל-כך הרבה זמן איתי, כמו מה שאני שמח להעביר כל-כך הרבה זמן איתה. היא שמחה כמו מה שהיא לא הייתה שמחה כבר במשך יותר מידי זמן. גם אני שמח. אני ממש שמח. אני שמח כמו מה שאני לא זוכר שהייתי שמח אי-פעם קודם. ואז, ותוך כדי שאני יושב שם, פתאום אני מבין, בזמן אמיתי, שזה היום הכי טוב בכל החיים הדפוקים שלי.
הפיצה מוכנה. אנחנו אוכלים, שותים קולה ומדברים קצת בין הביסים, אבל במשך רוב הארוחה אנחנו אוכלים בשתיקה. אנחנו כבר מותשים מכל היום הזה שעבר עלינו. מותשים, אבל מסופקים.
לפתע אני מתחיל קצת לדמוע, וממהר למצמץ כדי להעלים את הדמעות לפני שהיא תראה, אבל זה מאוחר מידי, היא הבחינה.
"היי, אתה בסדר? מה קרה?".
"לא...כלום...את יודעת...אלרגיות".
אנחנו צוחקים.
לא. תפסיק. תגיד לה את האמת.
אז אני אומר לה את האמת, ותוך כדי שאני מדבר העיניים מתלחלחות מחדש. דמעה בודדת זולגת מהעין הימנית.
"אני פשוט אה...את יודעת, אני פשוט...אני שמח. אני שמח שעשינו את כל הדברים שעשינו. ואני שמח להיות כאן איתך. ו...אני שמח. אני ממש שמח. אני יותר מאשר שמח. אני מאושר. אני מאושר ו...את מבינה..."
שתיקה ארוכה.
"...אני אף-פעם לא מאושר".
mobile.mako.co.il
