חיפאית מצויה
New member
היום לא הנקתי... זהירות ארוך
ממש עכשיו הנחתי את הקטנטונת שלי לישון במיטה שלה מבלי להניק אותה לראשונה מזה חודשים. היום בחמש לפנות בוקר הנקתי אותה והחזרתי אותה לישון. עד כאן - שגרה. יצא ופתאום הרגשתי משהו כואב בלסת, כמובן שנלחצתי (כזאת אני) ורצתי לרופא. הדוקטור רשם אנטיביוטיקה וטען לדלקת. מעבר לעובדה שאני לא משוכנעת לחלוטין בדיאגנוזה, אני גם לא מעוניינת להניק בזמן נטילת אנטיביוטיקה ולכן באופן הדרגתי וסמוי לאורך היום התגבשה אצלי החלטה שאני לא מניקה.
לא יכולה להגיד שלא חשבתי על זה כבר מהרבה סיבות. בני עשרה וחצי חודשים, היא יונקת יפה והוא רק שאוב והנקות בשביל הכיף (ולא בשביל השובע). השאיבה בעבודה נמאסה, חוסר האיזון ביניהם מטריד אותי ככל שהם גדלים (טפו טפו) ונהיים מודעים יותר, הכמויות ירדו (מה שמשפיע על חוסר האיזון ביניהם כי אין הרבה שאוב), בקיצור - כבר חשבתי על זה אבל לא הגעתי להחלטה שלמה לעשות את זה. אני גם לא יכולה להגיד שאני לא שלמה עם מה שאני עושה עכשיו - אולי זו סתם חרדתיות ואין בעיה שאמשיך אבל אני מאמינה גדולה בהחלטות מהבטן, והבטן אומרת שאם משהו לא טוב אז לא מניקים.
מה שכן, לא ציפיתי שארגיש כמו שהרגשתי הערב. אולי בגלל שזה קצת ״נלקח ממני״, אין לי תחושת הקלה, יש לי תחושה שלא ״נפרדתי״ מההנקה. פתאום אני מבינה שההנקה הבוקר כנראה הייתה האחרונה איתה. פתאום אני כמהה לתחושה של החיבור הזה (גם בהנקות הכיף איתו) וחושבת שהם עדיין קטנים בשביל לוותר על זה למרות שמאמינה שיהיה בסדר. סה״כ עבר בשלום הערב. אולי עוד לא ראיתי את מלוא עוצמת הגמילה אבל נקווה שיעבור בקלות. לפעמים אנחנו מתבגרים, ולפעמים נסיבות מבגרות אותנו, מסתבר שזה מתחיל כבר עכשיו.
אני מוצפת פתאום בנוסטלגיה של קשיי ההנקה של ההתחלה וחושבת איזה כיף שהתעקשתי, איזה כיף שהצליח (לפחות חלקית), כמה למדתי מזה בראש, בלב ובגוף. לא חושבת על מקום מתאים יותר לפרידה הזו מאשר הפורום הזה שתמך ועזר לי כל כך בתחילת הדרך. מקום שבו ההשתפכויות וההתפייטויות שלי (האובר דרמטיות אולי) יזכו להבנה ויהיה ברור שיש מאחורי כל מילה התרגשות וסערת רגשות אמיתית.
תודה לכולכן, רק בריאות לכולנו ובהצלחה בכל האתגרים הבאים שודאי יבואו בעזרת השם.
ממש עכשיו הנחתי את הקטנטונת שלי לישון במיטה שלה מבלי להניק אותה לראשונה מזה חודשים. היום בחמש לפנות בוקר הנקתי אותה והחזרתי אותה לישון. עד כאן - שגרה. יצא ופתאום הרגשתי משהו כואב בלסת, כמובן שנלחצתי (כזאת אני) ורצתי לרופא. הדוקטור רשם אנטיביוטיקה וטען לדלקת. מעבר לעובדה שאני לא משוכנעת לחלוטין בדיאגנוזה, אני גם לא מעוניינת להניק בזמן נטילת אנטיביוטיקה ולכן באופן הדרגתי וסמוי לאורך היום התגבשה אצלי החלטה שאני לא מניקה.
לא יכולה להגיד שלא חשבתי על זה כבר מהרבה סיבות. בני עשרה וחצי חודשים, היא יונקת יפה והוא רק שאוב והנקות בשביל הכיף (ולא בשביל השובע). השאיבה בעבודה נמאסה, חוסר האיזון ביניהם מטריד אותי ככל שהם גדלים (טפו טפו) ונהיים מודעים יותר, הכמויות ירדו (מה שמשפיע על חוסר האיזון ביניהם כי אין הרבה שאוב), בקיצור - כבר חשבתי על זה אבל לא הגעתי להחלטה שלמה לעשות את זה. אני גם לא יכולה להגיד שאני לא שלמה עם מה שאני עושה עכשיו - אולי זו סתם חרדתיות ואין בעיה שאמשיך אבל אני מאמינה גדולה בהחלטות מהבטן, והבטן אומרת שאם משהו לא טוב אז לא מניקים.
מה שכן, לא ציפיתי שארגיש כמו שהרגשתי הערב. אולי בגלל שזה קצת ״נלקח ממני״, אין לי תחושת הקלה, יש לי תחושה שלא ״נפרדתי״ מההנקה. פתאום אני מבינה שההנקה הבוקר כנראה הייתה האחרונה איתה. פתאום אני כמהה לתחושה של החיבור הזה (גם בהנקות הכיף איתו) וחושבת שהם עדיין קטנים בשביל לוותר על זה למרות שמאמינה שיהיה בסדר. סה״כ עבר בשלום הערב. אולי עוד לא ראיתי את מלוא עוצמת הגמילה אבל נקווה שיעבור בקלות. לפעמים אנחנו מתבגרים, ולפעמים נסיבות מבגרות אותנו, מסתבר שזה מתחיל כבר עכשיו.
אני מוצפת פתאום בנוסטלגיה של קשיי ההנקה של ההתחלה וחושבת איזה כיף שהתעקשתי, איזה כיף שהצליח (לפחות חלקית), כמה למדתי מזה בראש, בלב ובגוף. לא חושבת על מקום מתאים יותר לפרידה הזו מאשר הפורום הזה שתמך ועזר לי כל כך בתחילת הדרך. מקום שבו ההשתפכויות וההתפייטויות שלי (האובר דרמטיות אולי) יזכו להבנה ויהיה ברור שיש מאחורי כל מילה התרגשות וסערת רגשות אמיתית.
תודה לכולכן, רק בריאות לכולנו ובהצלחה בכל האתגרים הבאים שודאי יבואו בעזרת השם.
