היום לפני.....(זה קצת ארוך)
כן. זה היום בדיוק לפני שנה אחרי שישה ימים ללא שינה והחלטה שהיום אני קמה ומנקה את הבית וזהו עוד לא הספקתי להרטיב את הסמרטוט והטלפון הגיע חמש דקות שיחה והחיים התהפכו לגמרי המירוץ התחיל..... קבענו למחרת להפגש בבית חולים כשאני עדיין לא מבינה ואולי זו היתה טעות מישהו התבלבל לו.הרופא התעקש שאגיע למחלקה הוא אמר צריך זמן לדבר אפילו שעתיים יש הרבה החלטות ואני לא הבנתי כלום מה יש להחליט היה לי בראש תוכניתהפעלה למקרה ו.... את הדרך לבית חולים אני לא זוכרת אני זוכרת שחיפשתי את המח" הכירורגית זה בנין חדש את הפחד לשבת ולחכות במשרד. וחסר לך שתבכי את צריכה לאסוף כוחות. נסעתי לשם לבד חשבתי מה הוא יכול לחדש לי מה הוא יכול להגיד את המסלול מה יעשו לי דקלמתי במשך 6 ימי המתנה...... זה לקח יותר משעתיים ההסברים וההחלטות למצוא איתו את הרופא הנכון. הדמעות הבוגדניות הופיעו וזרמו לזכותו של הרופא היקר הזה שעבר איתי על כל שלב ושלב. כשיצאתי משם העולם נראה לי שונה בא לי לצרוח אבל שום קול לא יצא לי מהפה רק האימה התסריט מה מספרים לבנות.... האדמה רעדה לי מתחת לרגלייםהקפתי 3 פעמים את החניה לחפש את האוטו שלי המאבטח הבין שמשהו לא בסדר אצלי ואני לא הולכת בשביל הספורט נגש אלי. גברת אני יכול לעזור לך.... הסתכלתי עליו ממושכות ופתאום פרצתי בצחוק היסטרי..... אתה חמוד אבל אתה לא יכול להעלים לי אותו..... זה אצלי ואני לא יכולה לברוח... הראש שלי נהיה כבד המילים חצי הברות. תעזור לי אני מחפשת את האוטו שלי..... וככה עם כוס מיים קרים ומסמכים של האוטו מצאנו אותו. בדרך מבול של טלפונים ואני מוצאת את עצמי מסבירה כאילו לא מדובר בגוף שלי אלא של מישהי אחרת... מה אמרו ומה מצאו.... לקח לי שעתיים להגיע לאחותי זמן נסיעה רגיל זה 45 דקות. הדרך הזו באותו יום נמחקה לי.האוטו נסע לבד . רגע צוחקת רגע בוכה חושבת שאולי לא התעוררתי במקום הנכון בשעה הנכונה.... ואם אני יעצום עיניים זה יעבור. ככה חשבתי עד הניתוח עד שהבנתי שחתכו אותי וכואב לי. עוד חשבתי תיכף יבוא מישהו ויגיד זו טעות...גב הכל בסדר אצלך. בסרטים זה תמיד קורה אז למה אצלי לא? ופתאום אתה צריך לעכל שבאמת זה זה ולנסות להתגבר על הכל... לחייך ולהגיד לעולם הנה אני קיים. עם כל מה שעברתי. ואני שטיפלתי בחולים כל החיים שלי בניהם חולי סרטן וידעתי מה השלבים. יכולה להגיד שעד שאתה לא במועדון הזה אתה יכול רק לשער מה זה. ואף אחד לא יכול להיות במקומך ואין לו זכות לזה. במועדון שבו אפשר לאבד את החיים ושום דבר לא בטוח יותר ואם כבר איבדת מישהו זה רק מחזק את הפחדים שלך. זה כרטיס כניסה לחיים אחרים...... אחרי שנה אני עיפה מלהוכיח שאצלי הכל בסדר ואני נתון סטיסטי להצלחה לא הכל ורוד ויש באגים מהטיפולים שעדין מקבלים.... ואני עושה ספירת מלאי על הנזקים.... אבל הכי חשובבבבבבבבבבבב אני בחיים! אתמול: היה לי ביקור מרגש עם הרבה דמעות כבר כמה שבועות ברגעי משבר הם צצים אצלי 3 בני משפחה שטיפלתי בהם אחרי שהאמא נפטרה מסרטן. שנתיים ימים היתי איתם ולתוכי ספגתי את כל הכאב כשהקטן היה אז בן13 את החיבוקים והדמעות שליוו את התקופה הזו. כשחליתי בחרתי לא לספר להם לא להכביד על הזיכרונות. על הכאבים ועל הפצעים.... אתמול אחד מהם הגיע לביתי ועם דמעות ביקש אל תותרי לעולם. זכרי אותנו כמו ילדים הית לנו אמא שניה וזכרי את הבנות שלך מול העיניים ברגעים שקשה..... אני הבטחתי לאמא שלי בתור ילד בן 12 שאני אשמור עליה והיא לא תמות והגוף שלה הכריע והיא מתה. אני לא חושב שאני יכול לעבור את זה פעם שניה. זכרי כמה היה קשה לי ולאחים שלי.... וזכרי את הכל...... היום הוא בחור בן 20 עם השקפת חיים שונה מבחור בגילו... הוא נתן לי חיבוק אמיץ עם הרבה דמעות. להזכיר לי שאני בחיים ולמה זה חשוב..... בין מאבק למאבק..... כי לפעמים כלו הכוחות ולא זוכרים את המטרה של ההתחלה.... רוצים רק את השקט... נאנוש
כן. זה היום בדיוק לפני שנה אחרי שישה ימים ללא שינה והחלטה שהיום אני קמה ומנקה את הבית וזהו עוד לא הספקתי להרטיב את הסמרטוט והטלפון הגיע חמש דקות שיחה והחיים התהפכו לגמרי המירוץ התחיל..... קבענו למחרת להפגש בבית חולים כשאני עדיין לא מבינה ואולי זו היתה טעות מישהו התבלבל לו.הרופא התעקש שאגיע למחלקה הוא אמר צריך זמן לדבר אפילו שעתיים יש הרבה החלטות ואני לא הבנתי כלום מה יש להחליט היה לי בראש תוכניתהפעלה למקרה ו.... את הדרך לבית חולים אני לא זוכרת אני זוכרת שחיפשתי את המח" הכירורגית זה בנין חדש את הפחד לשבת ולחכות במשרד. וחסר לך שתבכי את צריכה לאסוף כוחות. נסעתי לשם לבד חשבתי מה הוא יכול לחדש לי מה הוא יכול להגיד את המסלול מה יעשו לי דקלמתי במשך 6 ימי המתנה...... זה לקח יותר משעתיים ההסברים וההחלטות למצוא איתו את הרופא הנכון. הדמעות הבוגדניות הופיעו וזרמו לזכותו של הרופא היקר הזה שעבר איתי על כל שלב ושלב. כשיצאתי משם העולם נראה לי שונה בא לי לצרוח אבל שום קול לא יצא לי מהפה רק האימה התסריט מה מספרים לבנות.... האדמה רעדה לי מתחת לרגלייםהקפתי 3 פעמים את החניה לחפש את האוטו שלי המאבטח הבין שמשהו לא בסדר אצלי ואני לא הולכת בשביל הספורט נגש אלי. גברת אני יכול לעזור לך.... הסתכלתי עליו ממושכות ופתאום פרצתי בצחוק היסטרי..... אתה חמוד אבל אתה לא יכול להעלים לי אותו..... זה אצלי ואני לא יכולה לברוח... הראש שלי נהיה כבד המילים חצי הברות. תעזור לי אני מחפשת את האוטו שלי..... וככה עם כוס מיים קרים ומסמכים של האוטו מצאנו אותו. בדרך מבול של טלפונים ואני מוצאת את עצמי מסבירה כאילו לא מדובר בגוף שלי אלא של מישהי אחרת... מה אמרו ומה מצאו.... לקח לי שעתיים להגיע לאחותי זמן נסיעה רגיל זה 45 דקות. הדרך הזו באותו יום נמחקה לי.האוטו נסע לבד . רגע צוחקת רגע בוכה חושבת שאולי לא התעוררתי במקום הנכון בשעה הנכונה.... ואם אני יעצום עיניים זה יעבור. ככה חשבתי עד הניתוח עד שהבנתי שחתכו אותי וכואב לי. עוד חשבתי תיכף יבוא מישהו ויגיד זו טעות...גב הכל בסדר אצלך. בסרטים זה תמיד קורה אז למה אצלי לא? ופתאום אתה צריך לעכל שבאמת זה זה ולנסות להתגבר על הכל... לחייך ולהגיד לעולם הנה אני קיים. עם כל מה שעברתי. ואני שטיפלתי בחולים כל החיים שלי בניהם חולי סרטן וידעתי מה השלבים. יכולה להגיד שעד שאתה לא במועדון הזה אתה יכול רק לשער מה זה. ואף אחד לא יכול להיות במקומך ואין לו זכות לזה. במועדון שבו אפשר לאבד את החיים ושום דבר לא בטוח יותר ואם כבר איבדת מישהו זה רק מחזק את הפחדים שלך. זה כרטיס כניסה לחיים אחרים...... אחרי שנה אני עיפה מלהוכיח שאצלי הכל בסדר ואני נתון סטיסטי להצלחה לא הכל ורוד ויש באגים מהטיפולים שעדין מקבלים.... ואני עושה ספירת מלאי על הנזקים.... אבל הכי חשובבבבבבבבבבבב אני בחיים! אתמול: היה לי ביקור מרגש עם הרבה דמעות כבר כמה שבועות ברגעי משבר הם צצים אצלי 3 בני משפחה שטיפלתי בהם אחרי שהאמא נפטרה מסרטן. שנתיים ימים היתי איתם ולתוכי ספגתי את כל הכאב כשהקטן היה אז בן13 את החיבוקים והדמעות שליוו את התקופה הזו. כשחליתי בחרתי לא לספר להם לא להכביד על הזיכרונות. על הכאבים ועל הפצעים.... אתמול אחד מהם הגיע לביתי ועם דמעות ביקש אל תותרי לעולם. זכרי אותנו כמו ילדים הית לנו אמא שניה וזכרי את הבנות שלך מול העיניים ברגעים שקשה..... אני הבטחתי לאמא שלי בתור ילד בן 12 שאני אשמור עליה והיא לא תמות והגוף שלה הכריע והיא מתה. אני לא חושב שאני יכול לעבור את זה פעם שניה. זכרי כמה היה קשה לי ולאחים שלי.... וזכרי את הכל...... היום הוא בחור בן 20 עם השקפת חיים שונה מבחור בגילו... הוא נתן לי חיבוק אמיץ עם הרבה דמעות. להזכיר לי שאני בחיים ולמה זה חשוב..... בין מאבק למאבק..... כי לפעמים כלו הכוחות ולא זוכרים את המטרה של ההתחלה.... רוצים רק את השקט... נאנוש