היום לפני חמש שנים הגענו ארצה

[איילת59]

היום לפני חמש שנים הגענו ארצה

בדיוק היום לפני חמש שנים הגענו ארצה. היום בננו המאומץ בן 6.5 ולו כבר שני אחים קטנים (ביולוגים שלנו).

אתמול בלילה ללא כל אזהרה (וללא קשר לתאירך- אני היחידה שמציינת אותו עם עצמי) אמר לי שאני לא האמא האמיתי שלו... (בנחת ושלווה ללא כל כעס) וששני האחים שישנים איתו בחדר הם לא האחים האמיתיים שלו.... (כאשר הם שומעים את כל השיחה ההזויה הזו)
אחרי שבלעתי את הרוק, שאלתי אותו לגבי האמא- מה תפקידה של אמא, אז הוא אמר, לגדל, לאהוב לטפל וכו'- אז אמרתי: וזה מה שאני עושה לא? אז הוא ענה: אז יש לי שתי אמהות- זו שילדה אותי ואת. זו שילדה אותי לא יכלה לטפל בי אז מסרה אותי לבית ילדים (מנטרה קבועה) ואת מגדלת אותי (ואבא בכלל נשאר מחוץ לעניין...)
ניסיתי להסביר שיש אמא אחת, וזאת האמא שמטפלת ודואגת ושאני אמא שלו לעד, כמו שאני אמא של שני אחיו. הוא ענה ומה יקרה אם תמותי, עניתי שאשאר אמא שלו תמיד. וכך הסתיימה שיחה (אם אני מצליחה לשחזר..., אבל בפרוש התעקש על כך שיש לו שתי אמהות- אולי זה נכון להגדיר זאת כך? אין לי מושג...)
לגבי עניין האחים- קצת התקשתי ולא לגמרי הצלחתי להסביר, סתם אמרתי "ברור שהם האחים שלך" ו- "אנחנו משפחה אחת לתמיד".
החלק עם "הם לא אחים אמיתיים שלי" היה לי הכי קשה- לומר לו שאנחנו אימצנו אותו ושזה לכל החיים יותר קל לי אבל מה אומרים על האחים? יש לי כמה רעיונות, אבל השיחה הסתיימה- איך אני מעלה שוב את הנושא כדי להסביר שיש כמה סוגי משפחות, ושאחיו הם אחיו בדיוק כמו שאני ואבא הם ההורים שלו...
אני חוששת שהילד האמצעי בן ה- 4 גם הבין את המשפט "הם לא אחים אמיתיים שלי" ואין לי מושג לאן לקח את זה

את הרעיון על "תגיד לי מה תפקידה של אמא" ומכך להגיע שאני האמא שלו לקחתי מכאן מהפורום לפני שנים (תודה!!), אשמח לשמוע עוד מניסיונכם

תודה רבה,
איילת

 

[China8]

קודם כל שולחת לך חיבוק

אני אמא לילדה כמעט בת שש ויודעת שגם אלינו זה יגיע במוקדם או במאוחר.
אני חושבת שהגבת יפה מאד. כמובן שאת אמא שלו ואת עושה את כל מה שאמא עושה, גם אם לא ילדת אותו.
עם זאת - הייתי מאד נמנעת מהסברים שיש אמא אחת, כי לפחות במקרה של ילדינו זה לא מדוייק. לפחות לא בעיניי.
יש אמא שילדה, שהיא גם אמא. היא לא שם, אולי אנחנו לא יודעים למה היא לא שם, אבל לדעתי לא משנה מה אנחנו חושבים עליה בסתר ליבנו חייבים לתת לה הרבה כבוד בעיני הילד ולא לבטל את קיומה.
שתי האמהות יכולות לחיות זו לצד זו בסמביוזה. את אמא שלו לעד, וגם היא, גם אם רק בדמיון כי אולי לעולם לא יפגוש אותה.
יש לנו המון ספרי אימוץ בבית, כאלה שמספרים סיפור דומה לשלנו וגם הרבה סיפורים שאינם דומים, אבל אנחנו אוהבים לקרוא אותם כי הם מדסקסים אימוץ על כל גווניו. תנסי אולי למצוא ספר שעוסק במשפחות מורכבות כמו שלכם, עם ילדים ביולוגים ומאומצים ולקרוא אותו עם הילדים, עם שלושתם.
גם אם בן ה-4 שמע את מה שאחיו אמר לא צריכה להיות רתיעה, כי הוא עוד ישמע כנראה הרבה דברים דומים, מאח שלו ומאחרים.
אולי זה טוב ששמע וכך תוכלו לנהל שיחה משפחתית על העניין בשיתוף כל בני המשפחה.
אני יודעת שיש כאן בפורום משפחות נוספות כמוכם שאולי יוכלו לתרום מנסיונן הנוסף בנושא.

 

[Noga Lavie]

זו תחושה אישית

תחושה אישית שלך כאמא (מאמצת), תחושה אישית שלו כילד (מאומץ).

בגיל שש וחצי הם יודעים על הקישור האוטומטי שהחברה עושה בין לידה ואמהות, וזה גם נכון לרוב חבריהם ושאר הילדים המוכרים להם, לכן גם הם מבצעים את אותו קישור. עבור בנך, האישה שילדה אותו היא אמו, מכיוון שהיא עשתה משהו כלכך מהותי ומשמעותי - ילדה אותו.
עבורך, כאם, אמהותך אינה מתמצה בלידה. ילדת שני ילדים, אך את אמא לשלושה. לא הלידה מגדירה אותך כאמא עבור עצמך, אלא גידול הילדים.
אבל עליך לזכור שתחושות אישיות הן, אממ, אישיות. אי אפשר להתווכח איתן, וכדאי לתת להן מקום כלשהו. לאו דווקא להסכים שיש לו שתי אמהות (אני דווקא מסכימה עם זיו כשהיא אומרת זאת, אך באמת שאיני רואה חובה להסכים עם האמירה הזו), כמו לתת לו לבטא את תחושתו ללא ביטול אוטומטי, לתת לו להסביר את שורשי תחושתו. אפשר להסביר שאת אינך חשה כמוהו. שאת חשה שאת אמו היחידה, כי הגידול והטיפול הם החלקים המהותיים עבורך, כפי שאת אמם של אחיו, לא מפני שילדת אותם אלא מפני שאת מגדלת אותם לצדו (מה שאמור להסביר לו, גם אם לא בצורה ישירה, שאלו אחיו לטוב ולרע, ללא קשר למי ילד את מי). אבל באותה נשימה גם לומר לו שאם הוא מרגיש שיולדתו כה חשובה לו, זו זכותו המלאה לחוש כך.

בסופו של דבר, אי אפשר להכריח אף אחד לחוש דווקא רגשות אלו ולא אחרים.

אם הנושא עלה ממנו, ואם מתנהלות אצלכם בבית שיחות פתוחות, אני מניחה שהנושא יעלה שוב במהרה, כי הוא מעסיק אותו. גם אם אחיו בן הארבע יעלה את הנושא ברמה המתאימה עבורו, זה יכול להוות פתיחה טובה עבור שניהם. אחים הם כי אתם מגדלים אותם כאחים, וזה מה שחשוב.

 

[fatfat]

גם אני בדעה שאין לשכנע אותו שאין שתי אמהות

ושאת האמא היחידה כי בחוויה הסובייקטיבית שלו זה לא כך.

יתרה מזאת, מבחינה התפתחותית הוא נמצא בשלב שהילדים מבינים שהמוות אינו בר חלוף. בגילאים צעירים יותר גם אם ברציונאל הם יודעים שהמתים לא יחזרו, מבחינה רגשית הם עוד לא תופסים זאת והעובדה שבמשחקים רגע הוא החייל/שוטר/האיש הרע הירוי ושוכב "מת" ורגע לאחר מכן הוא "קם לתחייה" והופך להורג. הבנה זו בדרך כלל מגבירה אצל הילדים את חרדת הנטישה וחרדת המוות, מה יקרה אם ההורה ימות. אצל ילדים שאומצו פעמים רבות האימפקט של זה יותר חזק כי הם חוו כבר נטישה/פרידה, אבל בחוויה שלהם האשה שילדה לא יכלה לגדל ואז קיבלו אם חליפית וכך גם יוכל להיות תחליף להורה הנוכחי אם ימות, כשלא פעם בפנטזיה יש משאלה שההורה הראשון/הביולוגי ישוב וימלא את תפקיד ההורה.

 

[איילת59]

תודה על ההתיחסות

תודה לכולכן על ההתיחסות והתמיכה.
אני מסכימה איתכן על נושא שתי האמהות, ואני חושבת שבאמת אנחנו צרכים לתת לגטמציה כמה שיותר לתחושות האלו אצלו. בעיקר שזה נראה כרגע אילו הוא מקבל את זה כתמונת מצב של חייו, וזה ההסבר שהוא נותן לעצמו.
לגבי המוות.... התכוונתי שגם לאחר שההורים מתים הם נשארים ההורים שלך (כמו שאבא של בעלי נפטר, אך עדיין הוא האבא שלו), לא התכוונתי במובן הממשי, ואולי על משקל זה, גם אם האמא הביולוגית לא נוכחת פיזית בחייו, היא כן אמא שלו במובן מסויים.

שוב תודה,
תמיד כיף לחזור אל הפורום עם תהיות ומחשבות- פה מרגישים בבית

 

[גילעד 63]

שתי אמהות

איילת, קודם כל נקודות זכות. גם לך וגם לילד.
לילד נקודות זכות על האומץ לומר את מה שאמר. צריך להבין שמהמקום בו הוא עומד זו יכולה להיות אמירה מאד מסוכנת מבחינת ההשלכות שלה. הוא לא יודע מה תהיה התגובה לזה.
לך ולמשפחה נקודות זכות על זה שכנראה הצלחתם לייצר מקום כזה בשבילו שהוא מרגיש מספיק בטוח לומר כזה דבר. אני למשל בחיים לא אמרתי כזה דבר להורים שלי בשום שלב שהוא. חשבתי את זה הרבה, אבל מעולם לא הרגשתי מספיק בטוח להגיד את זה בקול רם. כנראה שהבית הוא מקום מספיק בטוח בשבילו לבטא את המחשבות והתחושות שלו בנושא בנוסף לעובדה שכנראה מדובר בילד חזק ואמיץ מספיק לעמוד על שלו ולבטא את הקול הפנימי שלו החוצה. הישג גדול לשניכם.
העובדה שהדברים נאמרו בנחת ושלווה מעידה על דבר אחד לדעתי. לא מדובר בטענה או הטחה או התרסה, אלא מדובר במסקנה שהוא הגיע אליה מתוך מחשבה. השיחות האלה תמיד מגיעות כאילו משום מקום, ללא כל אזהרה או הכנה. בלילה לפני שהולכים לישון, באמצע נסיעה ברכב ועוד מצבים שמוצאים את ההורה לחלוטין לא מוכן.
אני חושב שאחרי כמה שנים בתוך אימוץ הגיע הזמן להפסיק לראות את השיחות האלה כ"הזויות". זה לא הזוי בכלל שהוא חושב את זה או אומר את זה. שימי את עצמך במקומו וצאי מתוך הנחה שהוא "זוכר" הכל ונסי את להגיע למסקנה אחרת הגיונית בהגיון של ילד בן 6. נראה לי שתגיעי למסקנה דומה בחשיבה פשטנית שאופיינית לילדים בגיל הזה. מה שהזוי מבחינתו זו לא השיחה הזו, אלא מה שקרה לו בחיים, והוא מנסה לסדר את זה שיעשה לו שכל.
לגבי עניין שתי האמהות. המנטרה של "אמא יש רק אחת" טבועה בכולנו ודי שולטת בחברה שמסביבנו באופן כזה שמאד קשה לנו לתפוס מצב אחר כאפשרי. מבחינת הרבה אמהות המאמצות "אמא" הוא תואר נכסף שצריך להיות ראוי לו מתוך מעשים ורק אחת יכולה לזכות בו. זו נקודת המבט מצד האמא. יחד איתה יש את נקודת המבט של הילד ובתוך אלה נקודת המבט של הילד המאומץ.
אנחנו חיים היום בחברה כל כך מגוונת מצד מבנה משפחות ואנחנו מנסים ללמד את ילדינו לקבל ולהכיל את כל התסריטים השונים מחד הוריים מגירושים, מוות וגם כמובן המשפחות החד מיניות משני הסוגים. היום זה נשמע מובן מאליו שלילד של שתי לסביות יש שתי אמהות. החברה אומרת את זה והילד אומר את זה בלי למצמץ.
אם זה נכון, למה לילד מאומץ חייבת להיות רק אמא אחת? למה הילד המאומץ מרגיש הוא חייב לבחור ביניהן מי אמיתית ומי לא?
אנחנו יודעים היום שהקשר בין העובר לאימו מתחיל הרבה לפני שהוא יוצא לאויר העולם. מבחינתו הוא קשור אליה בעבותות הישרדות ומתוך שכך גם באופן רגשי מאד בסיס ועמוק. כל כך חזק, עמוק ולא מודע הקשר הזה שאני מכיר מאומצים בוגרים שהשקיעו המון משאבים לאורך החיים כדי לנסות לנתק את הקשר הזה ורק מתוך הצורך הכפול (פנימי וחיצוני, בין אם משפחתי או חברתי) לבחור מי האמיתית ומי לא שהרי "אמא יש רק אחת".
הילד, בין אם מודע לזה או לא, קשור לאם שילדה אותו (אני קורא לה הראשונה ולא ראשונה במעלה אלא ראשונה כרונולוגית). מתוך ההתרחשות שאת מתארת ולאור מה שאמרתי בתחילת ההודעה הוא קשור גם אלייך שהרי אם לא היה קשור לא היה רואה בך מקום להביא אליו את מחשבותיו הכמוסות האלה ולראיה ההסכמה שלו עם מקומך כאמא לאור מעשייך מאז שאתם מכירים והמסקנה ש""אז יש לי שתי אמהות". לטעמי זו לא רק תחושה סובייקטיבית שלו. זו נראית לי מסקנה הגיונית לגמרי מבחינה כרונולוגית. אמא ראשונה יצרה אותו, נשאה אותו, הזינה אותו, הכילה את התפתחותו והביאה אותו לעולם. אמא שנייה מטפלת בו ומגדלת אותו ומחנכת אותו לתמיד. שתי אמהות.
אני באמת חושב שלילדים מאומצים לא תהיה בעיה להכיל את הקונספט של שתי אמהות. ראשונה ושנייה. כמובן שזה יעלה הרבה שאלות לגבי איפה היא ולמה וכו' וכו'. שאלות שעל הרבה מהן יש תשובות, על חלקן יתקבלו אולי תשובות בעתיד ועל חלקן לא יהיו תשובות לעולם. אני למדתי כהורה לשניים שכבר די גדולים שלהגיד "אני לא יודע" בתשובה לשאלה, זה בסדר גמור. לפעמים זה "אני לא יודע ואולי אפשר לברר" ולפעמים זה "אני לא יודע" וזהו.
אני חושב שמה שמכניס הרבה מאומצים לפינה זו ההתעקשות על הקונספט הישן של "אמא יש רק אחת". זה שם אותם במקום שהם צריכים לבחור, ולא רק זה, גם אומרים להם מה הבחירה הנכונה. שוב, כהורה, אם אני באמת נותן לילד שלי לבחור משהו אני לא מנסה לשלוט לו על הבחירה. אם עלולה להיות לי בעיה משמעותית עם בחירה אפשרית שלו, אני לא ממש נותן לו לבחור.
הרי גם אם ניתן מקום לאפשרות של מתן מעמד ותואר של אמא לראשונה, זה לא יאיים בשום אופן על המעמד והתואר של האמא השנייה, הקבועה לתמיד. להיפך. זה יעשה שכל לגמרי לילד וימנע ממנו את הכניסה לפינה של הבחירה הגורלית בעיניו בין אמא לאמא.
מתוך כל מה ששמעתי עד היום ממאומצים שחקרו את שורשיהם הביולוגיים בבגרות עד שמצאו, אין איום כלל על מעמד ההורים המאמצים כהורים "אמיתיים".
אז אולי במקום שהילד יעבוד כל כך קשה על הנסיון ליישר לעצמו את ההתרחשות ולהעמיד אותו במקום של בחירות פנימיות גורליות, כדאי לעבוד כהורים על המקום של הפחד מהאמא הראשונה. האמת היא שאין ממה לפחד.
לגבי האח הקטן, אני בהחלט רואה בזה הזדמנות לדבר על זה באופן משפחתי. מאומץ לא נכנס רק לתפקיד של ילד להוריו כשמאמצים אותו הוא גם הופך להיות חלק ממשפחה שבה אולי יש אחים (מאומצים נוספים וביולוגיים). איך שזה נשמע בהחלט יש מקום לדבר על זה באופן פתוח אולי עם תמיכה מקצועית בין אם ישירה או עקיפה. אני למדתי שתמיד עדיף מעל פני השטח מאשר בשקט מתחת ולקוות שהכל יהיה בסדר. הילד שלך מראה לך מה הוא רוצה. הוא רוצה לדבר על זה ונשמע שהוא רוצה גם לשמוע. אז למה לא ללכת לאן שהוא מוביל? אני רואה רק טוב יוצא מזה לכולכם.

 

[יסמין@]

כרגיל, מאוד

מעניין ומעורר מחשבה, פותח אופקים חדשים למחשבה. בקיצור, מאוד תורם (מכל מקום, לי ועבורי)

כמה נקודות:
א. השאלות לגבי איפה היא ולמה וכו' עולות בלי קשר לקונספט כזה או אחר (אימא אחת, שתי אימהות).
ב. בהרבה מקרים התשובה הנכונה והאמיתית ביותר היא "אני לא יודעת".
ג. "כהורה, אם אני באמת נותן לילד שלי לבחור משהו אני לא מנסה לשלוט לו על הבחירה" - מסכימה מאוד!!
ד. "במקום שהילד יעבוד כל כך קשה על הנסיון ליישר לעצמו את ההתרחשות ולהעמיד אותו במקום של בחירות פנימיות גורליות, כדאי לעבוד כהורים על המקום של הפחד מהאמא הראשונה. האמת היא שאין ממה לפחד" - מסכימה מאוד שאם צריך לעבוד עבודה פנימית ולהשקיע אנרגיה רגשית ואינטלקטואלית כדי להעלות את המודעות, להבין, להפנים וכו' וכו' - עדיף בהחלט שההורים כאנשים בוגרים יעשו את המאמצים, ולא ילדים/ות קטנים/ות. זה ברור שההורים הם אלו שצריכים לעבוד יותר ביחסים משפחתיים. ומסכימה מאוד שאין מה לפחד.

כל זה לא סותר, שלפי איך שאני מרגישה וחושבת, יש אימא אחת. אבל כך אני מרגישה וחושבת. זה לא אומר שאני לא מבינה ומקבלת שאחרים/ות חושבים/ות אחרת ממני.

 

[גילעד 63]

אמא אחת

קודם כל אני שמח שזה מעורר מחשבה.
ברור שאת מרגישה וחושבת שיש אמא אחת. כי זו את. את האמא האחת מבחינתך.
מתבקשת לי השאלה, ואם הילד אומץ בגיל 8 ויש לו זכרונות ברורים? כמה אימהות יש לו?
ואם בגיל 7? 5? 3?
איפה עובר הקו מבחינת האמא המאמצת?
באיזה שלב בספירה הזו לאחור הופכת האמא הראשונה מ"אמא" ל"אמא ביולוגית" ל"היולדת" ל"האישה שילדה אותך"?
באיזה שלב היא הופכת להיות סוג של פונדקאית שבעצם רק נשאה וילדה את הילד שהוא בעצם הילד של ההורים המאמצים?
בזכרון הלא נגיש של המאומץ קיים הקשר הקודם והחוויה כולל הניתוק נרשמה וקיימת ומאוחר יותר עולות מחשבות ובעקבותיהן תחושות או לפעמים תחושות ובעקבותיהן מחשבות.
אחת החוויות הכי קשות לילד ולאדם בכלל היא היעדר מוחלט של תיקוף במציאות לרגשות ותחושות. אני מרגיש משהו אחד והסביבה שלי, לעתים הקרובה ביותר "אומרת" לי שהתחושה שלי לא נכונה ואין לה ביסוס במציאות ולפעמים מחמירה וגם "אומרת" לי מה אני אמור להרגיש ואז נוצר הפער בין התחושה האמיתית שלי למה שאני עצמי מפנים וחושב שאני אמור להרגיש. נולד קונפליקט פנימי שככל שהוא שונה ממה שאני מקבל מבחוץ הוא יהיה יותר מוסתר ומופנם כי תהיה תחושה לא בטוחה להוציא אותו החוצה שהרי הוא מנותק מהמציאות.
בשיחה שהיתה לי עם אמא ראשונה שאולצה למסור את התינוק לאימוץ לפני הרבה שנים בגיל מאד צעיר גלל נסיבות קשות, פתאום קלטתי שהיא מרגישה עד היום שלמרות התחושה הפנימית שלה (לפני המסירה, היא אפילו נתנה לו שם) שלא הניחה לה כל השנים, "אסור" היה לה לבטא אותה. כל מה שעשיתי היה להגיד לה שבלי קשר לעובדה הבלתי מעורערת שהוא גדל עם אמא ואבא אחרים היא עצמה אמא של מישהו בעולם הזה גם אם היא לא תפגוש אותו לעולם. אין לי מילים לתאר לך את התגובה לאמירה הזו, לתיקוף של התחושה שישבה אצלה יותר מעשרים שנה בלי "רשיון" לצאת החוצה. אז אם תיקוף כזה יש לו ערך מרפא לאישה מבוגרת על אחת כמה וכמה לילד ש"יודע" שהוא "זוכר" משהו שהוא ממש לא יודע ולא זוכר. כמו שמו של ספר שנכתב על ידי מאומץ בוגר שנקרא Not remembered never forgotten
ילדים מאומצים גם ככה מאד עסוקים בתוך הראש שלהם, היקשרות, זהות שייכות, שורשים ועוד ועוד, לפחות מהמשימה הזו אפשר לשחרר אותם, לא?

 

[יסמין@]

קודם רוצה להתייחס

לשאלתך זו: "ואם הילד אומץ בגיל 8 ויש לו זכרונות ברורים? כמה אימהות יש לו?
ואם בגיל 7? 5? 3?
איפה עובר הקו מבחינת האמא המאמצת?"

ראשית, יש להבחין בין מי שמעביר/ה את הקו: האם מדובר באימא או בילד/ה. אני יכולה לדבר על נקודת המבט של האימא. אני קובעת רק עבור עצמי איך והיכן אני מעבירה את הקו.

ולגבי השאלה (שכאמור אני משיבה עליה באופן סובייקטיבי ולא חושבת שזו האמת האובייקטיבית האולטימטיבית): תלוי. בראש ובראשונה זה תלוי - לפי תחושתי והרגשתי ודעתי - היכן היה/הייתה הילד/ה לפני האימוץ. לדעתי, יש הבדל מהותי אם כל התהליך החל מייד לאחר הלידה והתינוק/ה חי/ה מאז ועד האימוץ בבית הילדים או אם נמסר/ה לאימוץ בגיל X ועד אותו זמן חי/ה עם האם הביולוגית.
"באיזה שלב היא הופכת להיות סוג של פונדקאית שבעצם רק נשאה וילדה את הילד שהוא בעצם הילד של ההורים המאמצים?"
תשובתי היא: אני תופסת אותה ככזו, אם היא מסרה את התינוק/ת מייד לאחר הלידה או זמן מאוד קצר לאחריה.

 

[KallaGLP]

זה גם תלוי איזו אמא ואיזה מאומץ.

כבר שמעתי על אמהות מאמצות שמרגישות שיש שתי אמהות, ועל ילדים מאומצים שמרגישים שיש רק אמא אחת (ואני מניחה שבמקרים נדירים יותר יש מאומצים שמרגישים שיש רק אמא אחת והיא הביולוגית).

 

[יסמין@]

ומאוד

מסכימה לדבריך אלו: "אחת החוויות הכי קשות לילד ולאדם בכלל היא היעדר מוחלט של תיקוף במציאות לרגשות ותחושות"

ולכן הקפדתי לכתוב שאני מבטאת אך ורק את רגשותיי ואת מחשבותיי ואין לי שום יומרה לומר שזו האמת האובייקטיבית האולטימטיבית והיחידה. לא היה עולה על דעתי להתווכח עם בתי על רגשותיה ועל מחשבותיה.

"לפחות מהמשימה הזו אפשר לשחרר אותם, לא?" - בהחלט. כבר כתבתי בהודעה אחרת, שלדעתי, באופן כללי ונכון להרבה סיטואציות - ההורים ולא הילדים/ות הם אלו שצריכים לעבוד (הכוונה כמובן לעבודה רגשית, פסיכולוגית, קוגניטיבית וכו'). ואחת מהמשימות ההוריות החשובות ביותר היא: להקשיב! להקשיב להקשיב להקשיב להקשיב להקשיב להקשיב לילד/ה, לתת אפשרות לבטא כל מה שהילד/ה רוצה לבטא, לתת מקום וזמן לכל רגש ומחשבה, לאפשר, להכיל, לתמוך. להקשיב! ואחרי הרבה הקשבה, לומר משהו תומך ומאפשר, שיפתח פתח לילד/ה להתבטא שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב על כל מה שמתרחש בפנים ובחוץ.

ויפה אמרת לאותה אישה וגם אני חושבת שזו הייתה אמירה מאוד תרפויטית מבחינתה.