בגיל ארבע קרה לפרנסס הודג'סון הדבר הנורא שקרה אחר כך כמעט לכל גיבוריה: היא איבדה הורה.
פרנסס אלייזה הודג׳סון נולדה במנצ'סטר שבאנגליה, השלישית מתוך חמשת ילדיה של משפחה בורגנית יציבה וטובה. אבל היציבות הזו לא החזיקה מעמד זמן רב. עם מות האב, איבדה המשפחה את מקור פרנסתה והאם והילדים הפכו לנזקקים.
""כן הוא בסדר," התייפחה. "הוא בסדר גמור, אבל אנחנו - לנו לא נשאר איש בעולם מלבד שנינו. לא נשאר לנו אף אחד."" (לורד פונטלרוי הקטן, מאת פרנסס הודג'סון ברנט, בתרגום רנה ורבין)
בשנים הראשונות סייעו קרובי משפחה לאלמנה הצעירה בגידול הילדים ובמגורים. הילדים זכו לחינוך חלקי ביותר, ואת האהבה לקריאה ולספרים קיבלה פרנסס מסבתה שהחזיקה בבית ספרייה צנועה שהיו בה, בין השאר, ספרים מאוירים על פרחים וגינות שפרנסס כל כך אהבה.
הספרים והסיפורים - אלה שקראה ואלה שפיתח דמיונה הפורה - היו לפרנסס מקור לנחמה ולנתיב בריחה מהמציאות הבריטית האפורה ומהקשיים בחייה. היא הייתה מקריאה את סיפוריה לבני המשפחה שהגיבו עליהם באופנים שונים: אחיה הקניטו אותה, אבל אמה הייתה מאזינה בסבלנות ועודדה אותה להמשיך.
כשהייתה בת 15, אמה של פרנסס מיצתה את נסיונותיה לייצב את חייהם באנגליה, והם נסעו לטנסי שבארצות הברית עם תקוות גדולות לחיים אחרים, טובים יותר. שם, הפכה פרנסס מנערה לאישה צעירה. היא החלה לכתוב סיפורים למגזיני נשים מקומיים כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ופגשה את הצעיר שייתן לה את השם שייחתם על ספריה - סוואן ברנט. הוא היה הציפור הפצועה שלה - הוא צלע ולא יכול היה להשתתף במשחקיהם של הנערים האחרים, אז פרנסס ארחה לו לחברה והכירה לו את גיבורי התרבות שלה: דיקנס, סקוט, ת'קרי ואחרים, בסופו של דבר נקשרה.
הם נישאו, והיא תמכה בו בלימודי הרפואה שלו, אבל חייה האישיים לא התנהלו על מי מנוחות ונישואיהם לא היו מאושרים. היא ילדה לסוואן שני בנים, אחד מהם מת בגיל צעיר, הותיר אותה שבורת לב ודרדר אותה לתקופות ארוכות של דיכאון. בהמשך הם יחיו בפריז, היא תחזור לבריטניה מולדתה, תתגרש מסוואן, תינשא מחדש, תתגרש לאחר שנתיים ואז תחזור לארצות הברית.
במקביל לסערות הפרטיות שחוותה, חיי הכתיבה של פרנסס פרחו. בתחילה היא ניסתה לכתוב למבוגרים, או יותר נכון - לנשים בוגרות, וזכתה להצלחה מסוימת שהספיקה לפרנסתה. אבל אז, בשנת 1879 היא פגשה אישה אחת בשם לואיזה מיי אלקוט, שיחד עם עורכת של מגזין הילדים סנט ניקולס, שכנעו אותה להתחיל לכתוב עבור פלח האוכלוסיה המסוים הזה, נמוך הקומה וורוד הלחיים נגיד.
מה שהתחיל כסיפורים קצרים ואז כ פרקי סיפורים בהמשכים, פשוט התפוצץ. הפריצה הגדולה שלה הגיעה אחרי שכתבהאת דמותו של ילדון שובה לב עם תלתלים מסורקים וצווארון מלחים גדול: לורד פונטלרוי הקטן. העולם התאהב בו. חנויות הספרים בארצות הברית ובבריטניה נכבשו בסערה. עשרות מהדורות הודפסו, והספר אודותיותורגם לשפות רבות והופץ בכל העולם.
ההערצה ללורד פונטלרוי הקטן לוותה לא רק במכירת ספרים אלא גם במכירת חליפות מלחים קטנות, בסלסול כואב של שערם של ילדים תמימים ובמאות אלפי תינוקות שנקראו באותן שנים "סדריק".
פרנסס הודג'סון ברנט החלה להרוויח סכומי כסף גדולים.
בשלב זה, בעקבות ויכוח על הפקת מחזה בבריטניה, יצאה הודג'סון ברנט למאבק ציבורי על שינוי חוק זכויות היוצרים. יצאה והצליחה. החוק תוקן לטובתם של יוצרים ואפשר לה להרוויח כסף גם ממוצרים נלווים. כתוצאה מכך, היא קיבלהגם את הכרת החברה הספרותית הגבוהה בבריטניה, ונערך לכבודה אפילו ערב גאלה כאות הוקרה על פועלה הציבורי.
אחרי לורד פונטלרוי כתבה פרנסס ספרים וסיפורים נוספים, שכמעט כולם המשיכו לעסוק בסוגיות של פערי מעמדות, עוני ויתמות. "נסיכה קטנה" ו"סוד הגן הנעלם" הגיעו בהמשך והפכו את הודג'סון ברנט לכותבת ששמה מוכר גם דורות אחרי שמתה.
גיבוריה - שלכולם חסר הורה אחד לפחות - סבלו קשות בצורה כזו או אחרת מהעדר בטחון כלכלי או תמיכה רגשית, ויחד עם זאת היו ילדים מלאי אור, שמחת חיים ואהבה. אולי בשל כך, העלילות שחיברה קיבלו שוב ושוב חיים חדשים באולמות הקולנוע ועל במות ברודווי (שם זכה "סוד הגן הנעלם" בשני פרסי טוני), ונכנסו לליבם של מיליונים ברחבי העולם.
שכן הודג'סון ברנט כתבה על קסם. לא, לא זה עם השרביטים והלחשים, אלא זה הלא מוחשי. זה שנמצא בתלתלי הזהב של הלורד פונטלרוי הקטן, ביופיו של הגן הנעלם ובדמיונה העשיר של הנסיכה הקטנה. קסם שכל אחד יכול שיהיה לו, גם אם החיים לא האירו אליו את פניהם.
היום מלאו 100 שנה למותה של הסופרת הנהדרת הזו. ספרו לנו בתגובות במי מגיבוריה התאהבתם כילדים? סדריק, מרי או שרה? הסרטים או הספרים?
באדיבות הספרייה הלאומית