שלחתי מייל לביבי עם העתק לדני נווה
מטעמים מובנים פניתי לרציו שלו ולא לרגש וגם הדגשתי את זה. בתור כלכלנית פרקטית ופרגמטית הצעתי לו גם מאיפה לקחת את התקציב: שר אוצר יקר שלום, אני רוצה לפנות לרציו שלך, לא להתבכיין. את הכמיהה הבסיסית של כולנו למימוש הורות אתה מן הסתם מכיר. אני בעלת 2 תארים אקדמאיים מאוניברסיטאות בארץ (כלכלה תואר ראשון, מנהל עסקים בשיווק ומערכות מידע תואר שני). עסקתי שנים בתחום מערכות מידע ממוחשבות. תרמתי כמיטב יכולתי לקידום ההיי טק במדינה. בן זוגי בעל 2 תארים אקדמאיים מאוניברסיטאות בארץ (הנדסת תעשייה וניהול תואר ראשון, מנהל עסקים במימון ושיווק תואר שני). עוסק שנים בתחום השיווק. אנו נזקקים לטיפולים על מנת להרות. לכמה טיפולים? אף פעם לא ניתן לדעת מראש. ואנחנו רוצים יותר מילד אחד (2 או 3 לכל היותר. אנחנו לא מתכוונים להיות משפחה ברוכת ילדים). מימון עצמי של טיפולי פוריות הוא לא בהשג ידינו. אנחנו ילידי הארץ, שרתנו בצבא, אנחנו אנשים פרודוקטיביים, שמעל מחצית הכנסתם משולמת מדי חודש למדינה בצורת מיסים שונים. אני לבד שילמתי במשך שנים מעל 6000 ש"ח בחודש. אני כותבת "שילמתי", בזמן עבר, כי אני כרגע מובטלת (אף אחד לא רוצה להתעסק עם אישה בהריון. הריתי בעזרת טיפול. ילד ראשון, ואני מקווה שלא אחרון...). הולדת ילדים משולה בעיני לעלייה פנימית. לא מובן לי מדוע קיימת העדפה לעלייה חיצונית על פני עלייה פנימית. מדינת ישראל ממשיכה לקלוט עלייה ולתת סל קליטה לכל דיחפין שעומד איך שהוא בקריטריונים של חוק השבות, למרות שכבר מזמן רוב העלייה אינה עלייה ציונית. במדינת ישראל נותנים - אז למה לא לבוא לקחת. רוב העולים שנמצאים בגיל עבודה גם מצטרפים עם בואם למעגל האבטלה, כלומר מהווים נטל נוסף על המדינה. חלק לא מבוטל גם מנצל את הזכויות ואחר כך יורד מהארץ. אלה שכבר לא בגיל העבודה גם לעולם לא יתרמו למדינה. אני מציעה להעביר תקציבים מעלייה חיצונית לעלייה פנימית ובאמצעותם להמשיך לממן את טיפולי הפרייה במתכונתם הנוכחית. הילדים שלי לא יהיו נטל על המדינה. הם יקבלו את החינוך שאני ובן זוגי קיבלנו והם יגדלו להיות אזרחים ציונים שלומדים כדי להתקדם בחיים, עובדים לפרנסתם ותורמים למדינה. תודה על תשומת הלב.