ganbarimasu
New member
היום מת לי חלק בנשמה...
היום מת בי חלק מהנשמה. אתחיל ואומר שאני לא ילד. באמצע שנות ה30 לחיי. יש לי תואר ראשון במדעי החברה (פסיכולוגיה וסוציולוגיה). התחלתי לפני 10 שנים תואר שני בצפון הארץ אבל הפסקתי את לימודיי לפני שסיימתי בשל מותה של אמי ומחלתו הקשה של אבי (אני בן יחיד והייתי חייב לסייע בבית שנמצא במרכז הארץ ולצאת לעבוד במשרה מלאה על-מנת להתקיים ולקיים את הבית וזה לא התאפשר כסטודנט). מאז עבדתי בכל מיני עבודות פרקי זמן שנעו בין חצי שנה לארבע שנים. בארבע השנים האחרונות אני מתגורר בצפון הרחוק. נשוי עם ילדה. ובצפון הרחוק גם העבודה היא דבר מרוחק. אין פה עבודה לבוגר מדעי החברה (מישהו קרא במדורי הדרושים "דרוש סוציולוג"?). כשהייתי רווק הלכתי אחרי העבודה - כשמצאתי עבודה טובה בירושלים עברתי להתגורר בירושלים. היום, כאב משפחה אני לא יכל לעזוב את הבית ולנסוע מקצה הארץ ועד קיצה במרדף אחרי עבודה. אשתי עובדת בעבודה שהיא אוהבת ומקבלת ממנה סיפוק אישי ומקצועי רב (היא מקבלת פרגון ואפילו זכתה בתואר "עובדת מצטיינת") ובתי פורחת בבית-הספר עם חברות ועם חוגים וחיים שמסתובבים כולם סביב מקום מגורינו. אני לא אעז להניע את משפחתי למקום אחר רק כי אני לא מרוצה וכי לא טוב לי. הם מאושרים במצבם. אחרי שנתיים שבהם עבדתי כמורה במכללה, כמדריך ב"אור ירוק", כמדריך בקייטנת אנגלית ומה לא, בשכר מינימום ובחלקיות משרה משתנה פה ושם, הבנתי שאין לי ברירה והתחלתי לעבוד כמזכיר בעמותה חינוכית. המחשבה הייתה שזה יהיה זמני ולפחות יש עבודה במשרה מלאה עד שאמצא עבודה שתגרום לי סיפוק ויהיה לי בה טוב. מאז עברו שנתיים. מאות אם לא אלפי אימיילים ופקסים של קו"ח נשלחו על-ידי וברוב המוחלט של המקרים לא חזרו אליי אפילו. המעסיקים לא אוהבים גברים בני 35 עם תואר ראשון בסוציולוגיה. גם כששלחתי קו"ח למשרות רחוקות ממקום מגוריי כמו חיפה או תל-אביב והתחייבתי שאין לי בעיה עם נסיעות ארוכות (ברוך-השם יש רכבת) לא חזרו אליי - במצב הנוכחי של שוק העבודה למה שמעסיק יקבל לעבודה מאן-דהוא שגר בריחוק כאשר יש לו עשרה דורשי עבודה אחרים שגרים מטר מהעבודה והם זמינים ברגע (וגם צריך לשלם להם פחות "נסיעות")? ואני נמק לי בעבודה שלי. מדפיס מכתבים, שולח פקסים, מקבל יחס מחורבן ממנהלים שיש להם השכלה ויכולות קטנות פי 2 ממני, מקבל משכורת פעם בשלושה חודשים וגם אז בשיטת ה"סלמי" (מה לעשות - העמותה בקשיים כלכליים?!) ושותק כי אין לי ברירה אחרת. וכל מה שאני מתפלל בבוקר כשאני קם בהרגשה חמוצה ובערב כשאני שוכב לישון שחוק ומדוכא הוא שאמצא סוף סוף עבודה טובה שתביא אור לחיי. משכורת נורמלית שנכנסת בזמן, הערכה, סיפוק. זה הכל. אין רגע שאני לא מתפלל לכך כשאני חושק שיניים ומחייך למנהלים שלי בעבודה ואומר להם שאני בסדר והחיים נפלאים בעוד הלב חמוץ והנשמה מרוקנת כמעט לחלוטין. לפני חצי שנה ניגשתי למכרז של נציבות שירות המדינה למשרה טובה. בשלב הראשון עברתי מבחנים פסיכוטכניים בכתב. אחרי חודש לערך הגיעה התשובה שעברתי את השלב והגעתי למקום השני מבין כמה מאות נבחנים. פתאום נפתח לי צוהר של תקווה והרגשתי שאולי... אולי... לאחר חודשיים לערך נבחנתי ביום מתיש וקשה של מבחני הערכה אישיותיים ומבחני מצב (דינמיקות) שארך כשמונה שעות. זה היה מתיש ונורא והרגשתי שעברתי את אחד משבעת מדורי הגיהנום. אחרי חודשיים לערך הגיעה התשובה שעברתי גם את יום מבחני ההערכה ואקבל זימון ל"ועדת בוחנים" שהיא השלב האחרון לפני הקבלה לעבודה. ריחפתי בעננים. בחצי השנה האחרונה קיבלתי זריקת מרץ חדשה והתקווה לשינוי בחיי הפיחה חיים בקרביים השחורים ובנשמה הכבויה שלי. סבלתי הכל בעבודה רק כי ידעתי שאולי זו הפעם הלפני אחרונה שאני צריך לקבל צעקות מהמנהלת שלי... אולי זו הפעם האחרונה שאני צריך לשבת בפורום העמותה ולראות איך אחרים מקבלים קרדיט על דברים שאני עשיתי... הנה הנה אני מודיע לה שאני מתפטר ושקיבלתי עבודה טובה יותר במשכורת טובה יותר ועם כבוד והערכה. לפני שבועיים נבחנתי בוועדת הבוחנים (ראיון מול 5 בכירים בנציבות שירות המדינה). מאותו יום כססתי ציפורניים. המשפחה שלי כולה במתח וכולם החזיקו לי אצבעות... זו הייתה ממש תקווה שנאחזתי בה (וכך בה גם משפחתי) כמו טובע שנאחז בגלגל הצלה. הרגשתי כבר "רגל אחת בחוץ" מהעבודה הנוכחית שלי והרגשתי כמעט התעלות רוח. בחיי. רק מי שעבר זאת יכל להבין עד כמה אני לא מגזים. חששתי והתרגשתי בו-בזמן. היום הודיעו לי שלא עברתי את הראיון ולא התקבלתי לעבודה. כך. במכת גרזן מוחצת, באבחה מיידית נמחצו תקוות וחלומות של חצי שנה. אני יושב היום בעבודה ונאבק בדמעות. החזה כואב והנשמה מתה לי עוד קצת וכבר לא נשאר בה הרבה. הכל ריק פתאום מתוכן. התקווה הוצאה להורג והשאלות והתסכול והאכזבה מציפים ומאיימים להטביע. הרי הייתי מקום שני מתוך מאות במבחנים הכתובים, ועברתי את יום ההערכה המתיש - אז איך לעזאזל לא עברתי את "ועדת הבוחנים"? מה כבר עשיתי? איך זה קרה? איך נהרסו לי החלומות במחי ועדה אחת? והכל שוב נראה שחור. אפילו שחור כהה הרבה יותר מאשר קודם. שחור שסופג את כל האור ומותיר חלל של אימה. ובערב אצטרך לראות את מבטה המאוכזב והמרחם של אשתי. ולא אוכל להסתכל לה בעיניים. ומחר בערב בקידוש המשפחתי המורחב והקבוע כולם יאמרו לי "לא נורא" ו"פעם הבאה" או "יהיה בסדר" ולא יאמינו למילה שהם אומרים. סה"כ אני בן 35 עם תואר ראשון במדעי החברה שעובד כמזכיר מושפל. אסקופה נדרשת. ואני מרגיש שאין מחר. יש יום שישי ושבת וראשון. אבל אין מחר.
היום מת בי חלק מהנשמה. אתחיל ואומר שאני לא ילד. באמצע שנות ה30 לחיי. יש לי תואר ראשון במדעי החברה (פסיכולוגיה וסוציולוגיה). התחלתי לפני 10 שנים תואר שני בצפון הארץ אבל הפסקתי את לימודיי לפני שסיימתי בשל מותה של אמי ומחלתו הקשה של אבי (אני בן יחיד והייתי חייב לסייע בבית שנמצא במרכז הארץ ולצאת לעבוד במשרה מלאה על-מנת להתקיים ולקיים את הבית וזה לא התאפשר כסטודנט). מאז עבדתי בכל מיני עבודות פרקי זמן שנעו בין חצי שנה לארבע שנים. בארבע השנים האחרונות אני מתגורר בצפון הרחוק. נשוי עם ילדה. ובצפון הרחוק גם העבודה היא דבר מרוחק. אין פה עבודה לבוגר מדעי החברה (מישהו קרא במדורי הדרושים "דרוש סוציולוג"?). כשהייתי רווק הלכתי אחרי העבודה - כשמצאתי עבודה טובה בירושלים עברתי להתגורר בירושלים. היום, כאב משפחה אני לא יכל לעזוב את הבית ולנסוע מקצה הארץ ועד קיצה במרדף אחרי עבודה. אשתי עובדת בעבודה שהיא אוהבת ומקבלת ממנה סיפוק אישי ומקצועי רב (היא מקבלת פרגון ואפילו זכתה בתואר "עובדת מצטיינת") ובתי פורחת בבית-הספר עם חברות ועם חוגים וחיים שמסתובבים כולם סביב מקום מגורינו. אני לא אעז להניע את משפחתי למקום אחר רק כי אני לא מרוצה וכי לא טוב לי. הם מאושרים במצבם. אחרי שנתיים שבהם עבדתי כמורה במכללה, כמדריך ב"אור ירוק", כמדריך בקייטנת אנגלית ומה לא, בשכר מינימום ובחלקיות משרה משתנה פה ושם, הבנתי שאין לי ברירה והתחלתי לעבוד כמזכיר בעמותה חינוכית. המחשבה הייתה שזה יהיה זמני ולפחות יש עבודה במשרה מלאה עד שאמצא עבודה שתגרום לי סיפוק ויהיה לי בה טוב. מאז עברו שנתיים. מאות אם לא אלפי אימיילים ופקסים של קו"ח נשלחו על-ידי וברוב המוחלט של המקרים לא חזרו אליי אפילו. המעסיקים לא אוהבים גברים בני 35 עם תואר ראשון בסוציולוגיה. גם כששלחתי קו"ח למשרות רחוקות ממקום מגוריי כמו חיפה או תל-אביב והתחייבתי שאין לי בעיה עם נסיעות ארוכות (ברוך-השם יש רכבת) לא חזרו אליי - במצב הנוכחי של שוק העבודה למה שמעסיק יקבל לעבודה מאן-דהוא שגר בריחוק כאשר יש לו עשרה דורשי עבודה אחרים שגרים מטר מהעבודה והם זמינים ברגע (וגם צריך לשלם להם פחות "נסיעות")? ואני נמק לי בעבודה שלי. מדפיס מכתבים, שולח פקסים, מקבל יחס מחורבן ממנהלים שיש להם השכלה ויכולות קטנות פי 2 ממני, מקבל משכורת פעם בשלושה חודשים וגם אז בשיטת ה"סלמי" (מה לעשות - העמותה בקשיים כלכליים?!) ושותק כי אין לי ברירה אחרת. וכל מה שאני מתפלל בבוקר כשאני קם בהרגשה חמוצה ובערב כשאני שוכב לישון שחוק ומדוכא הוא שאמצא סוף סוף עבודה טובה שתביא אור לחיי. משכורת נורמלית שנכנסת בזמן, הערכה, סיפוק. זה הכל. אין רגע שאני לא מתפלל לכך כשאני חושק שיניים ומחייך למנהלים שלי בעבודה ואומר להם שאני בסדר והחיים נפלאים בעוד הלב חמוץ והנשמה מרוקנת כמעט לחלוטין. לפני חצי שנה ניגשתי למכרז של נציבות שירות המדינה למשרה טובה. בשלב הראשון עברתי מבחנים פסיכוטכניים בכתב. אחרי חודש לערך הגיעה התשובה שעברתי את השלב והגעתי למקום השני מבין כמה מאות נבחנים. פתאום נפתח לי צוהר של תקווה והרגשתי שאולי... אולי... לאחר חודשיים לערך נבחנתי ביום מתיש וקשה של מבחני הערכה אישיותיים ומבחני מצב (דינמיקות) שארך כשמונה שעות. זה היה מתיש ונורא והרגשתי שעברתי את אחד משבעת מדורי הגיהנום. אחרי חודשיים לערך הגיעה התשובה שעברתי גם את יום מבחני ההערכה ואקבל זימון ל"ועדת בוחנים" שהיא השלב האחרון לפני הקבלה לעבודה. ריחפתי בעננים. בחצי השנה האחרונה קיבלתי זריקת מרץ חדשה והתקווה לשינוי בחיי הפיחה חיים בקרביים השחורים ובנשמה הכבויה שלי. סבלתי הכל בעבודה רק כי ידעתי שאולי זו הפעם הלפני אחרונה שאני צריך לקבל צעקות מהמנהלת שלי... אולי זו הפעם האחרונה שאני צריך לשבת בפורום העמותה ולראות איך אחרים מקבלים קרדיט על דברים שאני עשיתי... הנה הנה אני מודיע לה שאני מתפטר ושקיבלתי עבודה טובה יותר במשכורת טובה יותר ועם כבוד והערכה. לפני שבועיים נבחנתי בוועדת הבוחנים (ראיון מול 5 בכירים בנציבות שירות המדינה). מאותו יום כססתי ציפורניים. המשפחה שלי כולה במתח וכולם החזיקו לי אצבעות... זו הייתה ממש תקווה שנאחזתי בה (וכך בה גם משפחתי) כמו טובע שנאחז בגלגל הצלה. הרגשתי כבר "רגל אחת בחוץ" מהעבודה הנוכחית שלי והרגשתי כמעט התעלות רוח. בחיי. רק מי שעבר זאת יכל להבין עד כמה אני לא מגזים. חששתי והתרגשתי בו-בזמן. היום הודיעו לי שלא עברתי את הראיון ולא התקבלתי לעבודה. כך. במכת גרזן מוחצת, באבחה מיידית נמחצו תקוות וחלומות של חצי שנה. אני יושב היום בעבודה ונאבק בדמעות. החזה כואב והנשמה מתה לי עוד קצת וכבר לא נשאר בה הרבה. הכל ריק פתאום מתוכן. התקווה הוצאה להורג והשאלות והתסכול והאכזבה מציפים ומאיימים להטביע. הרי הייתי מקום שני מתוך מאות במבחנים הכתובים, ועברתי את יום ההערכה המתיש - אז איך לעזאזל לא עברתי את "ועדת הבוחנים"? מה כבר עשיתי? איך זה קרה? איך נהרסו לי החלומות במחי ועדה אחת? והכל שוב נראה שחור. אפילו שחור כהה הרבה יותר מאשר קודם. שחור שסופג את כל האור ומותיר חלל של אימה. ובערב אצטרך לראות את מבטה המאוכזב והמרחם של אשתי. ולא אוכל להסתכל לה בעיניים. ומחר בערב בקידוש המשפחתי המורחב והקבוע כולם יאמרו לי "לא נורא" ו"פעם הבאה" או "יהיה בסדר" ולא יאמינו למילה שהם אומרים. סה"כ אני בן 35 עם תואר ראשון במדעי החברה שעובד כמזכיר מושפל. אסקופה נדרשת. ואני מרגיש שאין מחר. יש יום שישי ושבת וראשון. אבל אין מחר.