היום נזכרתי בעבר ....../images/Emo23.gif
היום נסעתי להודה"ש לפגישת קבוצה בדירה שפעם גרתי בה זה היה דיור מוגן ורציתי להיפרד מהדיירים בצורה נחמדה יותר אבל בעיקר רציתי להראות להם באיזה מקום נהדר אני עכשיו ולספר להם על השינויים המשמעותיים שחלו בי ועל המגורים העצמאיים אבל זה היה גרוע ריגשית בשבילי היה ממש חוסר הערכה ואיכפתיות מצד המנחות למאמצים שעשיתי להגיע , לדבר איתם ולספר להם ופתאום נזכרתי איך זה היה משגע אותי פעם.... האמת שאחת המנחות ניסתה ממש בכוח להזכיר לכולם את המצב שלי פעם ואני לא מבינה אם זה פשוט מרוע או ממה.... והאנשים נראו ממש ממש ממש מסכנים כל היום מאכילים אותם תרופות וזה שיחות , משגעים את הבנאדם , אבל מה שהכי פוגע זה החוסר הערכה ואיכפתיות וחוסר הצדק שאי אפשר לבוא למנחה ולהתחיל לשאול אותה על החיים שלה ומה היא חושבת שהיא בכלל שהיא חושבת לנהל לבני אדם אחרים את החיים ולהגיד להם מה לעשות ומה לחשוב כאילו שאת "המטופל" תמיד מתקנים והמטפל יודע בדיוק מה הוא עושה ואי אפשר לערער עליו ואני הבלגתי היום וניסיתי להישאר נחמדה עד הסוף ואולי זו היתה טעות שלי אולי לא כי בעבר הייתי יותר כועסת לא שזה עזר במשהו תמיד זה היה נגמר ב..."טוב נמשיך שבוע הבא" ואז כל הבלאגן מחדש מתחיל כל שבוע ואיך מקומות כאלה מתקיימית זה לא ייאמן אני לא מושגת להבין גם אז וגם היום אני לא מסוגלת להכיל את כמות האכזריות שיש במקומות כאלו עפ"י שחיצונית כולם משחקים אותה נחמדים , הלכתי לשם מרצוני ומתוך רצון להראות לאלו שעדיין נמצאים שם שיש דרך אחרת ואפשר גם לחיות אחרת אבל 2 דקות אחרי שהתחלתי אחת הנמחות התחילה להתערב וכיוונה את השיחה לכיוונים אחרים ואיכשהוא בלי להבין מה קורה ומי מדבר אתה מתחיל להרגיש שמשהו רע מטפטף לתוכך אפילו שזה לא נאמר ישירות אלה יותר בין המילים ואי אפשר להפסיק את זה כי אלו המנחות והן "יודעות" מה הן עושות ומפחיד אותי לחשוב שאני אדם חד אבחנה ביותר לא מסוגלת להבין מה קורה סביבי ומי נגד מי ואני מתחליה להרגיש טירוף מסביבי עדיין בלי להבין מה קורה ולמה וזה נמשך ואני ממשיכה לחייך וכן הכול בסדר איתי כשבפנים הקרקע מתחילה להישמט וכבר לא ברור לי מה קורה ובום - נתק , נתק פנימי............. ואני נשארת עם כעס לא פתור , מסתבכת עם עצמי , משתגעת בתוכי לא מבינה מאיפה הרעל מגיעה , מאיפה הוא מטפטף ונכנס לתוכי ואיך לעזאזל מוציאים אותו החוצה , כאילו מישהו בכוח כופה עלייך לשתות אותו והכל בצורה נחמדה וחיוכים מקיר לקיר אבל הרעל בפנים בתוך הגוף שלך ובסוף אתה פשוט - מת , מת ריגשית חי פיסית אבל מת ריגשית וכל הטירוף הזה מתחיל במי שמארגן את הדיורים האלו ובצוות שנראה לי פשוט קיים סוג מסויים של רוע שזה הרוע הנחמד , החיוך תמיד על הפנים וגם המילים אבל אם תסתכל עמוק יותר פנימה ותקרא בין השורות תבין כמה עיוות וטירוף מסתתר שם - כל הפרשה הלא נורמלית הזו כבר מאחוריי לא השגתי את מה שרציתי את תחושת הניצחון הזו את הרצון להוביל אחריי גם אחרים באותה דרך נפלאה שעברתי ולאן שהגעתי ויצאתי בתחושה של תיסכול ובעיקר חוסר איכפתיות ושוב רוע שקשה לי להגדיר ולנתח או לשים במילים אולי בגלל שאני מעדיפה לא לראות את זה בכלל - היה קשה. אני זוכרת שהיו פעמים שאחרי שיחות כאלו או אישיות הייתי נוסעת להורים שלי ובוכה ולפעמים גם מתעמתת עם הוריי עם כל המטען שהייתי מגיעה איתו ומה שבאמת הציק לי זה שלהם (לצוות בדיור - רובם) בכלל לא היה איכפת הם היו ממשיכים בשלהם וברעל שלהם וזה משאיר אותי עם כעס גדול של ניצול , ניצול חסר איכפתיות וחסר לב או רחמים עם כעס על הטירוף שהייתי בו ועם כעס על הרמה הכל כך נמוכה שהייתי בה ועל כל האנשים מסביב שפגעו וגרמו להזנחה כה פושעת עד שכשרקתי משם בקושי הייתי מסוגלת לחיות או לאכול אוכל רגיל , הייתי חיה על מיצים ושוקו ופירות , אוכל אחר היה נדחה בצורה רצינית. אני חושבת למצוא עו"ד טוב ולעשות סדר , סדר בדברים סדר באנשים שפגעו בי סדר בחיים וגם בבי"ח בו הייתי , למצוא עו"ד טוב ולתבוע את אלו שפגעו בי , ניצלו והזניחו כי כשהייתי שם לא היה לי רצון עצמאי ולא יכולתי לבחור לצאת משם או לחזור למשפחה להוכיח שמההתחלה מרגע האישפוז הראשון ועד לתקופה שנזרקתי מאותו מקום לא יכולתי להחליט אחרת וכל ההחלטות נעשו בשבילי למרות שנלחמתי בשיניים לצאת משם לא יכולתי לא היו לי את הכוחות שיש לי עכשיו ואלו שהיו לפני האישפוז הראשון ולהוכיח שכל מה שהיה שם היה טירוף טהור במלוא מובן המילה. אנשים אומרים לי שלא כדאי לי לתבוע אותם הפחד מדבר כנראה אבל נראה לי שבמדינת ישראל מדינת חוק לא יחטפו אנשים או ישתיקו אותם בכוח על מנת למנוע מהצדק לצאת לאור ואני מקווה שאני לא טועה למרות שכבר היו מקרים מעולם.... אני חושבת שאני פשוט לא יכולה אחרת כי להישאר עם הכעס , האשמה , הבושה והכאב שהמקום הזה עשה לי (גם הבי"ח וגם הדיור המוגן) זה פשוט כמו סרטן נפשי וריגשי שמעוות את החשיבה.
היום נסעתי להודה"ש לפגישת קבוצה בדירה שפעם גרתי בה זה היה דיור מוגן ורציתי להיפרד מהדיירים בצורה נחמדה יותר אבל בעיקר רציתי להראות להם באיזה מקום נהדר אני עכשיו ולספר להם על השינויים המשמעותיים שחלו בי ועל המגורים העצמאיים אבל זה היה גרוע ריגשית בשבילי היה ממש חוסר הערכה ואיכפתיות מצד המנחות למאמצים שעשיתי להגיע , לדבר איתם ולספר להם ופתאום נזכרתי איך זה היה משגע אותי פעם.... האמת שאחת המנחות ניסתה ממש בכוח להזכיר לכולם את המצב שלי פעם ואני לא מבינה אם זה פשוט מרוע או ממה.... והאנשים נראו ממש ממש ממש מסכנים כל היום מאכילים אותם תרופות וזה שיחות , משגעים את הבנאדם , אבל מה שהכי פוגע זה החוסר הערכה ואיכפתיות וחוסר הצדק שאי אפשר לבוא למנחה ולהתחיל לשאול אותה על החיים שלה ומה היא חושבת שהיא בכלל שהיא חושבת לנהל לבני אדם אחרים את החיים ולהגיד להם מה לעשות ומה לחשוב כאילו שאת "המטופל" תמיד מתקנים והמטפל יודע בדיוק מה הוא עושה ואי אפשר לערער עליו ואני הבלגתי היום וניסיתי להישאר נחמדה עד הסוף ואולי זו היתה טעות שלי אולי לא כי בעבר הייתי יותר כועסת לא שזה עזר במשהו תמיד זה היה נגמר ב..."טוב נמשיך שבוע הבא" ואז כל הבלאגן מחדש מתחיל כל שבוע ואיך מקומות כאלה מתקיימית זה לא ייאמן אני לא מושגת להבין גם אז וגם היום אני לא מסוגלת להכיל את כמות האכזריות שיש במקומות כאלו עפ"י שחיצונית כולם משחקים אותה נחמדים , הלכתי לשם מרצוני ומתוך רצון להראות לאלו שעדיין נמצאים שם שיש דרך אחרת ואפשר גם לחיות אחרת אבל 2 דקות אחרי שהתחלתי אחת הנמחות התחילה להתערב וכיוונה את השיחה לכיוונים אחרים ואיכשהוא בלי להבין מה קורה ומי מדבר אתה מתחיל להרגיש שמשהו רע מטפטף לתוכך אפילו שזה לא נאמר ישירות אלה יותר בין המילים ואי אפשר להפסיק את זה כי אלו המנחות והן "יודעות" מה הן עושות ומפחיד אותי לחשוב שאני אדם חד אבחנה ביותר לא מסוגלת להבין מה קורה סביבי ומי נגד מי ואני מתחליה להרגיש טירוף מסביבי עדיין בלי להבין מה קורה ולמה וזה נמשך ואני ממשיכה לחייך וכן הכול בסדר איתי כשבפנים הקרקע מתחילה להישמט וכבר לא ברור לי מה קורה ובום - נתק , נתק פנימי............. ואני נשארת עם כעס לא פתור , מסתבכת עם עצמי , משתגעת בתוכי לא מבינה מאיפה הרעל מגיעה , מאיפה הוא מטפטף ונכנס לתוכי ואיך לעזאזל מוציאים אותו החוצה , כאילו מישהו בכוח כופה עלייך לשתות אותו והכל בצורה נחמדה וחיוכים מקיר לקיר אבל הרעל בפנים בתוך הגוף שלך ובסוף אתה פשוט - מת , מת ריגשית חי פיסית אבל מת ריגשית וכל הטירוף הזה מתחיל במי שמארגן את הדיורים האלו ובצוות שנראה לי פשוט קיים סוג מסויים של רוע שזה הרוע הנחמד , החיוך תמיד על הפנים וגם המילים אבל אם תסתכל עמוק יותר פנימה ותקרא בין השורות תבין כמה עיוות וטירוף מסתתר שם - כל הפרשה הלא נורמלית הזו כבר מאחוריי לא השגתי את מה שרציתי את תחושת הניצחון הזו את הרצון להוביל אחריי גם אחרים באותה דרך נפלאה שעברתי ולאן שהגעתי ויצאתי בתחושה של תיסכול ובעיקר חוסר איכפתיות ושוב רוע שקשה לי להגדיר ולנתח או לשים במילים אולי בגלל שאני מעדיפה לא לראות את זה בכלל - היה קשה. אני זוכרת שהיו פעמים שאחרי שיחות כאלו או אישיות הייתי נוסעת להורים שלי ובוכה ולפעמים גם מתעמתת עם הוריי עם כל המטען שהייתי מגיעה איתו ומה שבאמת הציק לי זה שלהם (לצוות בדיור - רובם) בכלל לא היה איכפת הם היו ממשיכים בשלהם וברעל שלהם וזה משאיר אותי עם כעס גדול של ניצול , ניצול חסר איכפתיות וחסר לב או רחמים עם כעס על הטירוף שהייתי בו ועם כעס על הרמה הכל כך נמוכה שהייתי בה ועל כל האנשים מסביב שפגעו וגרמו להזנחה כה פושעת עד שכשרקתי משם בקושי הייתי מסוגלת לחיות או לאכול אוכל רגיל , הייתי חיה על מיצים ושוקו ופירות , אוכל אחר היה נדחה בצורה רצינית. אני חושבת למצוא עו"ד טוב ולעשות סדר , סדר בדברים סדר באנשים שפגעו בי סדר בחיים וגם בבי"ח בו הייתי , למצוא עו"ד טוב ולתבוע את אלו שפגעו בי , ניצלו והזניחו כי כשהייתי שם לא היה לי רצון עצמאי ולא יכולתי לבחור לצאת משם או לחזור למשפחה להוכיח שמההתחלה מרגע האישפוז הראשון ועד לתקופה שנזרקתי מאותו מקום לא יכולתי להחליט אחרת וכל ההחלטות נעשו בשבילי למרות שנלחמתי בשיניים לצאת משם לא יכולתי לא היו לי את הכוחות שיש לי עכשיו ואלו שהיו לפני האישפוז הראשון ולהוכיח שכל מה שהיה שם היה טירוף טהור במלוא מובן המילה. אנשים אומרים לי שלא כדאי לי לתבוע אותם הפחד מדבר כנראה אבל נראה לי שבמדינת ישראל מדינת חוק לא יחטפו אנשים או ישתיקו אותם בכוח על מנת למנוע מהצדק לצאת לאור ואני מקווה שאני לא טועה למרות שכבר היו מקרים מעולם.... אני חושבת שאני פשוט לא יכולה אחרת כי להישאר עם הכעס , האשמה , הבושה והכאב שהמקום הזה עשה לי (גם הבי"ח וגם הדיור המוגן) זה פשוט כמו סרטן נפשי וריגשי שמעוות את החשיבה.
