היום נכנסתי בפסיכולוגית!
קודם כל, דרשתי ממנה פגישה נוספת השבוע (כי 3 שבועות היא היתה בחופש קטלני). דבר שני הבנתי שאני עדיין נלחמת בכאבים שלי ולא נותנת להם מספיק מקום. לא מכירה בזכויות שלהם. לא מכירה בכך שהיה מגיע לי לקבל היתר - לצייר ולכתוב בחוה"מ, לעשות כל מה שמיטיב עם נפשי ומטפל בכאבים שלי. בקלות הייתי מקבלת היתר. אבל לא ביקשתי. האמנתי שזה "יצר הרע". האמנתי שיש בי מן רוע פנימי בסיסי כזה שרוצה לעשות "דווקא מה שאסור". וזה כל כך לא נכון! כי הטעות והיפך האמת היו שדרשתי מעצמי דרישות לא נכונות, ולא סיפקתי לעצמי את צרכיי הנפשיים הבסיסיים. את הטיפול הנפשי הדרוש לי. לא הכרתי במחוייבותי. אני יודעת שהכאב הפנימי שלי הוא בלתי נסבל, אך עדיין לא מבינה שהוא לגיטימי, וחובה לטפל בו. ואסור להזניח אותו ולהתעלם ממנו. השכל יודע. רק הלב מפחד להאמין, ולהתקשר בבטחון לרב ולומר לו: סליחה, כבוד הרב, הבדידות והיציאה מהשגרה גוררות אותי אוטומטית לשנאה עצמית קשה ביותר. האם עלי להימנע מלצייר ולכתוב בנסיבות הללו? (כמובן שהרב מכיר אותי היטב ויודע במה מדובר). אבל הפחידה אותי המחשבה - הוא לא יאמין לי, הוא יחשוב עלי שאני ממציאה תירוצים... מעמידה פנים... מפריזה... (אבל יכולתי גם לא להתקשר, ולהחליט לעצמי). אבל בעצם זו אני שלא האמנתי לעצמי, אני שחשדתי שאני מציאה, אני שחשדתי בהעמדת פנים ובהפרזה... אני שהאמנתי בעומק הלב שאני סתם רעה!!! והשלכתי את זה על הרב, על אלוקים... 13 שנה הם שוטפים לי את המוח שאפסיק לחשוד שאלוקים שונא אותי כי אני רעה. ב"ה הצליחו להוריד לי את כל רגשי האשמה וההלקאה העצמית. אבל עדיין לא חדרה בי האמונה. עוד אין לי אמון בעצמי... (טוב שקיבלנו 70 שנה +. יש עוד זמן...)
קודם כל, דרשתי ממנה פגישה נוספת השבוע (כי 3 שבועות היא היתה בחופש קטלני). דבר שני הבנתי שאני עדיין נלחמת בכאבים שלי ולא נותנת להם מספיק מקום. לא מכירה בזכויות שלהם. לא מכירה בכך שהיה מגיע לי לקבל היתר - לצייר ולכתוב בחוה"מ, לעשות כל מה שמיטיב עם נפשי ומטפל בכאבים שלי. בקלות הייתי מקבלת היתר. אבל לא ביקשתי. האמנתי שזה "יצר הרע". האמנתי שיש בי מן רוע פנימי בסיסי כזה שרוצה לעשות "דווקא מה שאסור". וזה כל כך לא נכון! כי הטעות והיפך האמת היו שדרשתי מעצמי דרישות לא נכונות, ולא סיפקתי לעצמי את צרכיי הנפשיים הבסיסיים. את הטיפול הנפשי הדרוש לי. לא הכרתי במחוייבותי. אני יודעת שהכאב הפנימי שלי הוא בלתי נסבל, אך עדיין לא מבינה שהוא לגיטימי, וחובה לטפל בו. ואסור להזניח אותו ולהתעלם ממנו. השכל יודע. רק הלב מפחד להאמין, ולהתקשר בבטחון לרב ולומר לו: סליחה, כבוד הרב, הבדידות והיציאה מהשגרה גוררות אותי אוטומטית לשנאה עצמית קשה ביותר. האם עלי להימנע מלצייר ולכתוב בנסיבות הללו? (כמובן שהרב מכיר אותי היטב ויודע במה מדובר). אבל הפחידה אותי המחשבה - הוא לא יאמין לי, הוא יחשוב עלי שאני ממציאה תירוצים... מעמידה פנים... מפריזה... (אבל יכולתי גם לא להתקשר, ולהחליט לעצמי). אבל בעצם זו אני שלא האמנתי לעצמי, אני שחשדתי שאני מציאה, אני שחשדתי בהעמדת פנים ובהפרזה... אני שהאמנתי בעומק הלב שאני סתם רעה!!! והשלכתי את זה על הרב, על אלוקים... 13 שנה הם שוטפים לי את המוח שאפסיק לחשוד שאלוקים שונא אותי כי אני רעה. ב"ה הצליחו להוריד לי את כל רגשי האשמה וההלקאה העצמית. אבל עדיין לא חדרה בי האמונה. עוד אין לי אמון בעצמי... (טוב שקיבלנו 70 שנה +. יש עוד זמן...)
