היום ערב יום הזיכרון
- פותח הנושא dafgol
- פורסם בתאריך
לזכור ולא לשכוח
לעולם לא לשכוח. את השינאה, השינאה הזו שגרמה להירצחם של שישה מיליון יהודים. את השינאה, השינאה הזו שגרמה להרס משפחות, להרג ילדים, נשים, גברים, זקנים. את השינאה, השינאה הזו שקטפה כל פרח, שהרגה כל חיי, ששרפה את בני עמינו. את הקנאה הזו, הקנאה בעם שלנו שגרמה לשינאה הזו ולהרס הזה. היום, כשעמדתי בצפירה ושמעתי את הצחוק של ילדיי שמשחקים לידי, מתחבקים, מתנשקים, אוהבים, בכיתי ואמרתי: "ניצחנו" כן, כן, למרות הכל ואף על פי - ניצחנו. ניצחנו את כל השונאים שלנו, את כל האוייבים שלנו, את כל הרעים, ניצחנו, בזכות זה שאנחנו ממשיכים את חיינו, ממשיכים להתקיים, הילדים שלנו הם, הם ההוכחה, שאנחנו כאן ואנחנו נישאר כאן, מאוחדים, חזקים, מאושרים, תמיד. הילדים שלנו, הם ההוכחה לדור ההמשך של הסבים והסבתות, של המשפחות שלהם, של כל מי שחרף נפשו בגלל קינאה, בגלל שינאה. אוהבת אתכם סבא יעקב וסבתא אהובה שנמצאים עכשיו למעלה וכשהייתם פה למטה, בארצינו המובטחת, הייתם כל הזמן לבד, כל המשפחות שלכם נישארו שם, נטבחו שם, נספו שם, נשרפו שם, הלכו שם. אתם הגעתם לכאן ובניתם משפחה, משפחה לתפארת, שאם רק יכולתם היום להיות כאן, לראות את הנינים המקסימים שלכם, לשמוע אותם, להריח אותם ולדעת שלמרות הכל באמת ניצחתם. עשיתם זאת. בניתם משפחה לתפארת. משפחה שתמשיך ותגדל, משפחה שלדורי דורות לא תישכח ולו לרגע אחד את מה שעשו למשפחות שלכם. היום אתם מסתכלים עלינו מלמעלה, שומרים עלינו, אוהבים אותנו ומחייכים, היום אתם איתם אבל אתם איתנו, בליבנו לעד. תודה, תודה לכם שבזכותכם אנחנו כאן, שבזכותכם יש לנו את הילדים שלנו, שבזכותם אנחנו זוכרים ולא שוכחים ולעולם, לעולם, לא נישכח.
לזכר כל 6 מיליון היהודים שניספו, נטבחו, נשרפו בשואה. יהי זיכרם ברוך. שרית
לעולם לא לשכוח. את השינאה, השינאה הזו שגרמה להירצחם של שישה מיליון יהודים. את השינאה, השינאה הזו שגרמה להרס משפחות, להרג ילדים, נשים, גברים, זקנים. את השינאה, השינאה הזו שקטפה כל פרח, שהרגה כל חיי, ששרפה את בני עמינו. את הקנאה הזו, הקנאה בעם שלנו שגרמה לשינאה הזו ולהרס הזה. היום, כשעמדתי בצפירה ושמעתי את הצחוק של ילדיי שמשחקים לידי, מתחבקים, מתנשקים, אוהבים, בכיתי ואמרתי: "ניצחנו" כן, כן, למרות הכל ואף על פי - ניצחנו. ניצחנו את כל השונאים שלנו, את כל האוייבים שלנו, את כל הרעים, ניצחנו, בזכות זה שאנחנו ממשיכים את חיינו, ממשיכים להתקיים, הילדים שלנו הם, הם ההוכחה, שאנחנו כאן ואנחנו נישאר כאן, מאוחדים, חזקים, מאושרים, תמיד. הילדים שלנו, הם ההוכחה לדור ההמשך של הסבים והסבתות, של המשפחות שלהם, של כל מי שחרף נפשו בגלל קינאה, בגלל שינאה. אוהבת אתכם סבא יעקב וסבתא אהובה שנמצאים עכשיו למעלה וכשהייתם פה למטה, בארצינו המובטחת, הייתם כל הזמן לבד, כל המשפחות שלכם נישארו שם, נטבחו שם, נספו שם, נשרפו שם, הלכו שם. אתם הגעתם לכאן ובניתם משפחה, משפחה לתפארת, שאם רק יכולתם היום להיות כאן, לראות את הנינים המקסימים שלכם, לשמוע אותם, להריח אותם ולדעת שלמרות הכל באמת ניצחתם. עשיתם זאת. בניתם משפחה לתפארת. משפחה שתמשיך ותגדל, משפחה שלדורי דורות לא תישכח ולו לרגע אחד את מה שעשו למשפחות שלכם. היום אתם מסתכלים עלינו מלמעלה, שומרים עלינו, אוהבים אותנו ומחייכים, היום אתם איתם אבל אתם איתנו, בליבנו לעד. תודה, תודה לכם שבזכותכם אנחנו כאן, שבזכותכם יש לנו את הילדים שלנו, שבזכותם אנחנו זוכרים ולא שוכחים ולעולם, לעולם, לא נישכח.
ולהבדיל
אתמול שאלתי את הראל אם הוא יודע מה עושים בצפירה, הוא אמר לי :"כן, מקשיבים ליהודים" אז שאלתי: "למה מקשיבים?" אז הוא הניף את ידו למעלה ואמר: "הם אומרים: להחזיר את מדינת ישראל ליהודים". הוא אמר את זה בכל של זקן ממש. אני ניקרעתי מצחוק, לפתע ראיתי את בן גוריון ניצב לנגד עיניי ועוד רגע יכריז על הקמתה של מדינת ישראל. הקטע הוא ששאלתי אותו מי אמר לו והוא ענה שאף אחד. איזה דימיון יש לילד הזה.
אתמול שאלתי את הראל אם הוא יודע מה עושים בצפירה, הוא אמר לי :"כן, מקשיבים ליהודים" אז שאלתי: "למה מקשיבים?" אז הוא הניף את ידו למעלה ואמר: "הם אומרים: להחזיר את מדינת ישראל ליהודים". הוא אמר את זה בכל של זקן ממש. אני ניקרעתי מצחוק, לפתע ראיתי את בן גוריון ניצב לנגד עיניי ועוד רגע יכריז על הקמתה של מדינת ישראל. הקטע הוא ששאלתי אותו מי אמר לו והוא ענה שאף אחד. איזה דימיון יש לילד הזה.
יום השואה ../images/Emo16.gif
מאז שאני אמא, יום השואה מקבל משמעות אחרת ועמוקה יותר עבורי. בדקה של הצפירה, אני חושבת על כל אותם ילדים שנקרעו מזרועות אימותיהם, על הילדים שהושמדו במחנות או גוועו בגטאות. אני חושבת על כל אותן אמהות אמיצות וגיבורות שעשו את הכל, כולל הקרבת חייהן שלהן, עבור הצלת ילדיהן. ביום השואה אני מעריכה יותר את כל מה שיש לי. אני מחבקת חזק חזק את שני האוצרות שלי. מתבוננת בהם, שמחים, צוחקים, ממלאים אל הלב ... חושבת על כמה הם בני מזל כי הם נולדו בתקופה אחרת. לא מעזה לחשוב על מה היה קורה אילו ... לכל אחד, ביום השואה, יש את ה"תמונה" האסוציאטיבית שלו: ישנן תמונות רבות שנכנסו כבר אל הזיכרון הקולקטיבי של כולנו - כולן מזעזעות ועצובות. את כולן השכל לא תופס והרגש לא מסוגל להכיל: תמונת הילד שמרים ידיים בגטו ורשה, תמונות ממחנות הריכוז ... התמונה שמתקשרת לי יותר מכל אל השואה היא תמונה של המון יהודים על הרמפה באושוויץ, זמן קצר לפני חיסולם. בשולי התמונה בין כל האנשים, עומדת אישה שמחזיקה בזרועותיה תינוק קטן. התינוק מחבק בידיו הקטנות את צווארה של האישה (כנראה אמו), כמו שתינוקות עשו ועושים בכל זמן ובכל מקום בעולם, מרגיש במקום הכי נכון ובטוח עבורו ולא מודע כלל לגורלו זמן קצר אחר-כך. ראיתי את התמונה במוסף "הארץ" ליום השואה לפני כמה שנים ומאז אני לא מסוגלת לשכוח אותה. הניגוד שבין החום והאהבה של אם אוחזת בתינוק לעומת הקור והזוועה של הרמפה באושוויץ הוא מעבר לכל מילים = הוא הסמל לשואה, עבורי. אני זוכרת שכשראיתי את התמונה חשבתי שאשרי התינוק הזה שמישהו אהוב חיבק אותו ברגעיו האחרונים ואשרינו אנחנו שלא התנסנו בהתנסות נוראה שכזאת.
מאז שאני אמא, יום השואה מקבל משמעות אחרת ועמוקה יותר עבורי. בדקה של הצפירה, אני חושבת על כל אותם ילדים שנקרעו מזרועות אימותיהם, על הילדים שהושמדו במחנות או גוועו בגטאות. אני חושבת על כל אותן אמהות אמיצות וגיבורות שעשו את הכל, כולל הקרבת חייהן שלהן, עבור הצלת ילדיהן. ביום השואה אני מעריכה יותר את כל מה שיש לי. אני מחבקת חזק חזק את שני האוצרות שלי. מתבוננת בהם, שמחים, צוחקים, ממלאים אל הלב ... חושבת על כמה הם בני מזל כי הם נולדו בתקופה אחרת. לא מעזה לחשוב על מה היה קורה אילו ... לכל אחד, ביום השואה, יש את ה"תמונה" האסוציאטיבית שלו: ישנן תמונות רבות שנכנסו כבר אל הזיכרון הקולקטיבי של כולנו - כולן מזעזעות ועצובות. את כולן השכל לא תופס והרגש לא מסוגל להכיל: תמונת הילד שמרים ידיים בגטו ורשה, תמונות ממחנות הריכוז ... התמונה שמתקשרת לי יותר מכל אל השואה היא תמונה של המון יהודים על הרמפה באושוויץ, זמן קצר לפני חיסולם. בשולי התמונה בין כל האנשים, עומדת אישה שמחזיקה בזרועותיה תינוק קטן. התינוק מחבק בידיו הקטנות את צווארה של האישה (כנראה אמו), כמו שתינוקות עשו ועושים בכל זמן ובכל מקום בעולם, מרגיש במקום הכי נכון ובטוח עבורו ולא מודע כלל לגורלו זמן קצר אחר-כך. ראיתי את התמונה במוסף "הארץ" ליום השואה לפני כמה שנים ומאז אני לא מסוגלת לשכוח אותה. הניגוד שבין החום והאהבה של אם אוחזת בתינוק לעומת הקור והזוועה של הרמפה באושוויץ הוא מעבר לכל מילים = הוא הסמל לשואה, עבורי. אני זוכרת שכשראיתי את התמונה חשבתי שאשרי התינוק הזה שמישהו אהוב חיבק אותו ברגעיו האחרונים ואשרינו אנחנו שלא התנסנו בהתנסות נוראה שכזאת.
יוסי2 מכבי 1
New member
יום עצוב בהחלט
המון אנשים ילדים וטף אבדו את חיים רק בגלל איותם יהודים ורק בגלל שלמישהו היה טרוף וכוח לעשות את זה זה חבל וכואב אפשר להגיד תודה שיש לנו מדינה וצבא שמגן עלינו כדי שדבר כזה לא יקרה יותר ולהגיד תודה שלא שוכחים את זה ותמיד מקדישים לזה יום כי מה שאנשים האלה עברו (גם אלה ששרדו בסוף ) חייב להשמע בעולם כולם ובמיוחד במדינה שלנו שבני נוער יבינו את זה ויפסיקו ולהשתמש במילים שואה נאצים גרמנים נגד אנשים אחרים כי זה פשוט נשמע לא טוב
המון אנשים ילדים וטף אבדו את חיים רק בגלל איותם יהודים ורק בגלל שלמישהו היה טרוף וכוח לעשות את זה זה חבל וכואב אפשר להגיד תודה שיש לנו מדינה וצבא שמגן עלינו כדי שדבר כזה לא יקרה יותר ולהגיד תודה שלא שוכחים את זה ותמיד מקדישים לזה יום כי מה שאנשים האלה עברו (גם אלה ששרדו בסוף ) חייב להשמע בעולם כולם ובמיוחד במדינה שלנו שבני נוער יבינו את זה ויפסיקו ולהשתמש במילים שואה נאצים גרמנים נגד אנשים אחרים כי זה פשוט נשמע לא טוב
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.