היום שאחרי...
אם שיתפתי בפוסט של לפני, מה הראוי שאשתף גם בפוסט של אחרי...
"קמתי הבוקר עם הנג-אובר קשה, כזה שמצריך שני אדווילים והרבה מאד מים, ובאמת אמש הייתי שיכורה, אבל כמילותיו של יוסי בנאי "שיכורה ולא מיין", שיכורה מהתמלאות אדירה, שקשה לתאר, באושר ובשמחה, ובאהבה רבה רבה רבה, לתוספת החדשה למשפחתנו, לנופר האהובה.
אמש, בארוע מעט המוני מדי אולי, היא קיבלה שם, נופר, יש לה פנים, והם הפנים הכי יפים בעולם, ויש לה תלתלים, ברזילאים כאלה, ממש כאילו היא אחת מה"שבט" שלנו, ויש לה את העיניים האדיבות והנעימות ביותר שראיתי מאודי. עיניי דבש שאפשר לשקוע לתוכן ולהביט בהן שעות.
וחיבקתי אותה כמו שרציתי, חיבקתי ולא עזבתי, ולא היה אכפת לי ש20 אנשים בחדר מחכים שאני אסיים, חיבקתי, ואמרתי לה שאני אוהבת אותה, והחיבוק עדיין מורגש לי היטב בגוף, והאהבה שלי אל נופר לא תעלם לעולם.
זה לא היה מפתיע לגלות שנופר היא בהחלט הבחורה המתאימה למעשה אצילי שכזה, זה כאילו ישבו למעלה חבורה של מלאכים וחיפשו את האדם הנבון, חיפשו בחורה שתיקח הכל בפרופורציה הנכונה, ותבוא ממקום של כן, חיפשו את זו שתפיק מן החוויה, ותתרום לחוויה את הערך המוסף, את כל הלב שלה. נופר נולדה
לזה.
ועיליי חזר הביתה, כשיש לו אחות גדולה, כמו שהוא תמיד רצה, אבל אחות גדולה שווה, מהסוג שהוא באמת, באמת רצה, כזו שאוהבת אקסטרים, וספורט, ומכוניות על שלט, ולעשות שטויות.
עיליי סיכם את החוויה הבוקר בתמצות עילאי לחבר שלו:
"אתה זוכר שפעם הייתי חולה, ולא הייתי בא הרבה לגן, והיו לי כל הזמן בית חולים וטיפולים וזה? היה בחורה שנתנה לי את הדם שלה, כדי שאני אהיה בריא, אתמול פגשתי אותה, והיא הביאה לי מכונית על שלט".
כל מילה נוספת מיותרת.
תודה ענקית לכל הצוות האהוב של אורנית שליווה אותנו לאורך כל הדרך, והגשים את הרגע המיוחד שחיכיתי לו כל כך, לנירה, לאה, יומי, ולברכה.
אם שיתפתי בפוסט של לפני, מה הראוי שאשתף גם בפוסט של אחרי...
"קמתי הבוקר עם הנג-אובר קשה, כזה שמצריך שני אדווילים והרבה מאד מים, ובאמת אמש הייתי שיכורה, אבל כמילותיו של יוסי בנאי "שיכורה ולא מיין", שיכורה מהתמלאות אדירה, שקשה לתאר, באושר ובשמחה, ובאהבה רבה רבה רבה, לתוספת החדשה למשפחתנו, לנופר האהובה.
אמש, בארוע מעט המוני מדי אולי, היא קיבלה שם, נופר, יש לה פנים, והם הפנים הכי יפים בעולם, ויש לה תלתלים, ברזילאים כאלה, ממש כאילו היא אחת מה"שבט" שלנו, ויש לה את העיניים האדיבות והנעימות ביותר שראיתי מאודי. עיניי דבש שאפשר לשקוע לתוכן ולהביט בהן שעות.
וחיבקתי אותה כמו שרציתי, חיבקתי ולא עזבתי, ולא היה אכפת לי ש20 אנשים בחדר מחכים שאני אסיים, חיבקתי, ואמרתי לה שאני אוהבת אותה, והחיבוק עדיין מורגש לי היטב בגוף, והאהבה שלי אל נופר לא תעלם לעולם.
זה לא היה מפתיע לגלות שנופר היא בהחלט הבחורה המתאימה למעשה אצילי שכזה, זה כאילו ישבו למעלה חבורה של מלאכים וחיפשו את האדם הנבון, חיפשו בחורה שתיקח הכל בפרופורציה הנכונה, ותבוא ממקום של כן, חיפשו את זו שתפיק מן החוויה, ותתרום לחוויה את הערך המוסף, את כל הלב שלה. נופר נולדה
לזה.
ועיליי חזר הביתה, כשיש לו אחות גדולה, כמו שהוא תמיד רצה, אבל אחות גדולה שווה, מהסוג שהוא באמת, באמת רצה, כזו שאוהבת אקסטרים, וספורט, ומכוניות על שלט, ולעשות שטויות.
עיליי סיכם את החוויה הבוקר בתמצות עילאי לחבר שלו:
"אתה זוכר שפעם הייתי חולה, ולא הייתי בא הרבה לגן, והיו לי כל הזמן בית חולים וטיפולים וזה? היה בחורה שנתנה לי את הדם שלה, כדי שאני אהיה בריא, אתמול פגשתי אותה, והיא הביאה לי מכונית על שלט".
כל מילה נוספת מיותרת.
תודה ענקית לכל הצוות האהוב של אורנית שליווה אותנו לאורך כל הדרך, והגשים את הרגע המיוחד שחיכיתי לו כל כך, לנירה, לאה, יומי, ולברכה.
