אחרת אנחנו נתחיל להכריז על ימים:
"יום האבל על יהדות עירק" - ביום זה מרכז הבבל באור יהודה ייערכו טכסים בנושא, הכניסה למחוז תל אביב תיאסר על ערבים כדי למנוע הסלמה.
"יום האבל על התנכלויות לעולי תימן" - ביום זה ייערכו טכסים בשעריים, הכניסה למחוז המרכז תיאסר על ערבים מחשש להסלמה.
"יום האבל על רצח היהודים בארץ ישראל על ידי ערבים בעת הליך התקומה" - הטכסים ייערכו בכל הארץ והערבים לא יורשו לצאת מחוץ לישוביהם.
"יום האבל האתיופי" - לזכר אלפי האתיופים שהמוסלמים התעללו בהם בדרכיהם במדבריות. ביום זה ייאסר על הערבים לצאת מישוביהם כדי למנוע הסלמה.
ועוד כהנה וכהנה.
ועד מהרה תהיה צעקה להחזיר את הממשל הצבאי לשטחים ולבטל את השפה הערבית כשפה שניה בישראל, למחוק מהשלטים ומהטפסים את הכיתובים בערבית, ערבי שירצה לבקש איזו בקשה ולא יודע עברית, שייעזר ב-"כתבנים" כמו שהיה לפני קום המדינה.
כעת תהיה להם הצדקה להתאבל על ה-"נכבה" כאוות חפצם.
כשהייתי ילד ויללתי סתם, הורי אמרו לי שאפסיק לבכות אחרת יפליקו לי כדי שתהיה לי סיבה לבכות, הרמז הובן.
ושיתחילו הערבים לחשוב מה היה אם לא היתה פה מדינת ישראל, הרי שום דבר לא היה משתנה מאז המאה ה-18.
במקום לאמר תודה שרמת החיים ואיכותם עלתה באופן בלתי יאומן, יש להם רק תלונות.
יש סוגי אנשים שככל שתכה בהם יותר הם יהיו נכנעים יותר, אולם אם תתן להם יחס, ירימו את הראש ובסוף יכישו אותך, כי יחשבו שאתה חלש.
רק הבעיה שהמנהיגים היום לא מבינים זאת,
וזה מתחיל מהעובדה שהם לא קוראים להם "ערבים", אלא "פלסטינאים", עם שלא קיים ושגונב את זהותו במקור מהמינואים בעת העתיקה (הפלישתים בתנ"ך).