היופי הנעלה של חיים תחת חסד
פרט מעניין מההיסטוריה המשיחית היא העובדה שישוע מעולם לא העלה על הכתב דבר. אין הוא כתב את תולדותיו, את משנתו, ולא כל דבר אחר. אפילו מתי שלימד, אין עדויות לכך שהוא מעולם הנחה מישהו אחר להעלות את תורתו על הכתב. מדוע? יתכן כי התשובה לכך נמצאת בספר ירמיה, פרק ל"א, פסוק 32: "נתתי את תורתי [הברית החדשה] בקרבם, ועל ליבם אכתבנה". פרשן יהודי אחד מציין בנוגע לפסוק זה: "הכתוב מתכוון לומר: 'לא אכתוב עוד את בריתי עם בני ישראל מחוצה להם, לא על לוחות אבן ולא על ספר, אלא על ליבם". אנו רואים כאן את הניגוד בין משה לישוע, בין חוץ לפנים, תורה חיצונית, ותורה פנימית. אך מישהו עשוי לטעון, 'זה טוב שחוקים מועלים על הכתב. כך הכל ברור ואין אי הבנות או בלבול'. עלינו לזכור, עם זאת, שלבני ישראל הייתה תורה כתובה ומפורשת, ובכל זאת הדבר לא הועיל להם. ומדוע לא? אולי הדוגמה הבאה תמחיש זאת: נדמיין לעצמנו שתי ילדות היושבות בכיתה בשעת ההפסקה ומכינות שיעורי בית. לכאורה לא קיים כל הבדל ביניהן – שתיהן מבצעות את אותה הפעולה. אך התבוננות קרובה יותר עשויה לגלות הבדל משמעותי ביניהן. אחת מהן מכינה את שיעורי הבית שלה מפני שהיא רוצה לשחק אחר הצהרים עם חברות, ולכן היא רוצה 'להיפטר' משיעוריה מהר ככל האפשר, ואילו השניה מכינה את שיעוריה מפני שהיא אוהבת להכין שיעורים, היא נהנית מזה. דוגמה זו ממחישה ששני אנשים יכולים לבצע פעילות זהה, אך ממניע שונה לחלוטין. בדומה לכך, תורת משה אולי גרמה לחלק מעם ישראל לציית לאלוהים, אך לא בהכרח גרמה להם להיות נאמנים לאלוהים בליבם. טכנית, היה יכול להיווצר מצב בעם ישראל, שאדם יקיים את כל תורת משה, אך למעשה לא יאהב את יהוה אלוהים, או אפילו לא ממש יכיר אותו. זו הסיבה שירמיה ציין בנוגע לברית החדשה: "כולם ידעו אותי – מקטנם ועד גדולם". קורינתים ב' ג': 3 אומר לנו שהברית החדשה 'לא כתובה על לוחות אבן, ולא בדיו, אלא על לוחות של לב בשר'. פאולוס גם אומר למשיחיים שהם עצמם אגרת המשיח, דבר המעיד שתורת המשיח, במקום להיות דבר כתוב שפונים אליו בעת הצורך, היא תורה שעליה להיספג בתוך האדם ולהיות חלק בלתי נפרד ממנו. בפסוק 6 באותו פרק הוא מוסיף: "האות ממיתה, אבל הרוח מחיה". משמע הדבר שבעוד שתורת משה הביאה אך ורק הרשעה על הכפופים לה, כי הייתה קשה מאד לקיום, תורת המשיח מחיה את שומריה, כי היא מבוססת על אהבה וחמלה. בפסוק 17 פאולוס אומר: "היכן שרוח יהוה שם החירות". המשיחיים משוחררים מכל מערכת חוקים שהיא. אך עם חירות זו באה גם כן אחריות כבדה, עוד יותר כבדה מזו שהייתה על שכמי בני ישראל – האחריות לפעול מתוך אהבה. למה הכוונה? נחשוב על הורים. הורים חשים אחריות כבדה כלפי ילדיהם, לטפל ולהזין אותם. בעוד שישנם חוקים ממשלתיים המצווים על ההורים לגונן על ילדיהם, האם ההורים חשים אחריות כבדה בעקבות החוקים הממשלתיים, או בגלל אהבתם הרבה כלפי ילדיהם? כמובן, עקב אהבתם. בדומה, על כל משיחי האחריות לעבוד את יהוה אלוהים ממניע אחד ומניע אחד בלבד – אהבה. אין לשרת את אלוהים מתוך תחושת מחויבות או הרגל, שכן שירות כזה לא יתקבל בעיניו (השווה הושע ו':6; מלאכי א':8,13). גם הקורבנות והמנחות שהיה על בני ישראל להעניק ליהוה אלוהים תחת תורת משה צריכים היו להיות אות לאהבה ולהערכה שהם חשים בליבם כלפי בוראם. ללא אהבה והערכה זו, כל הטקסים הדתיים שהם קיימו היו חסרי כל ערך, שהרי בורא היקום אינו נזקק לבעל חיים מת, או שיבקרו בבית מקדשו. אנו יכולים להבין מכל זאת שליהוה אלוהים המניע למעשים חשוב לא פחות מהמעשים עצמם שאנו עושים, כשם שבעל רוצה שאשתו תהיה נאמנה לו – לא רק בגלל שההזדמנות לבגוד בו לא עלתה – אלא בגלל שאשתו אוהבת אותו ולא חפצה כלל וכלל לבגוד בו. שוב – המניע חשוב מהמעשה. רקע זה עוזר לנו להבין את עליונותה של תורת המשיח על תורת משה. תורת משה אמנם ציוותה על התנהגויות מסוימות, אך לא טיפלה בפנים של האדם. היא יצרה אולי אנשים צייתנים, אך לא בהכרח אנשים נאמנים. תורת המשיח, לעומת זאת, מטפלת בעיקר בפנים האדם, מתוך הרעיון שאם האדם ישתנה מבפנים, הדבר ישפיע גם על התנהגותו החיצונית, באופן טבעי (השווה מתי כ"ג:25-28). זו הסיבה שבעיני ישוע אדם המביט באשה כבר נאף אותה בלבו, ושאדם השונא את אחיו כבר רצח אותו. זאת מפני שהחטא לא מתחיל במעשה, כי אם במניע, בנטיית הלב והלך הרוח של האדם. בגלטים ג':23-25 פאולוס מדמה את בני ישראל לילדים אשר הודרכו לקראת בוא המשיח, וכי מתי שהמשיח בא, הוא שיחרר אותם מתורת משה – מהאומנת שהדריכה אותם. לתקופה שלפני בוא המשיח הוא קורא "לפני בוא האמונה", ולתקופה שלאחר בואו הוא קורא "לאחר בוא האמונה". מדוע? האם בני ישראל לא האמינו? יתכן מאד שלפחות חלקם, אם לא רובם, לא האמינו. פסוק 12 באותו פרק באיגרת אל הגלטים מציין: "התורה אינה נזקקת לאמונה, אלא שיעשה האדם את דבריה וחי בהם". אם כן, בתקופת תורת משה, אנשים יכלו פשוט לפעול על פי התורה, 'לעשות את דבריה, ולחיות בהם'. אין צורך באמונה בכדי לבצע התנהגויות מסוימות, כגון שטיפת ידיים, הקרבת קורבן, שמירת טוהר גופני וכו'. תורת המשיח נעלה הרבה יותר מתורת משה. תחתיה, 'כולם יודעים את אלוהים' ופועלים מתוך המניע הנכון – אהבה ואמונה.
פרט מעניין מההיסטוריה המשיחית היא העובדה שישוע מעולם לא העלה על הכתב דבר. אין הוא כתב את תולדותיו, את משנתו, ולא כל דבר אחר. אפילו מתי שלימד, אין עדויות לכך שהוא מעולם הנחה מישהו אחר להעלות את תורתו על הכתב. מדוע? יתכן כי התשובה לכך נמצאת בספר ירמיה, פרק ל"א, פסוק 32: "נתתי את תורתי [הברית החדשה] בקרבם, ועל ליבם אכתבנה". פרשן יהודי אחד מציין בנוגע לפסוק זה: "הכתוב מתכוון לומר: 'לא אכתוב עוד את בריתי עם בני ישראל מחוצה להם, לא על לוחות אבן ולא על ספר, אלא על ליבם". אנו רואים כאן את הניגוד בין משה לישוע, בין חוץ לפנים, תורה חיצונית, ותורה פנימית. אך מישהו עשוי לטעון, 'זה טוב שחוקים מועלים על הכתב. כך הכל ברור ואין אי הבנות או בלבול'. עלינו לזכור, עם זאת, שלבני ישראל הייתה תורה כתובה ומפורשת, ובכל זאת הדבר לא הועיל להם. ומדוע לא? אולי הדוגמה הבאה תמחיש זאת: נדמיין לעצמנו שתי ילדות היושבות בכיתה בשעת ההפסקה ומכינות שיעורי בית. לכאורה לא קיים כל הבדל ביניהן – שתיהן מבצעות את אותה הפעולה. אך התבוננות קרובה יותר עשויה לגלות הבדל משמעותי ביניהן. אחת מהן מכינה את שיעורי הבית שלה מפני שהיא רוצה לשחק אחר הצהרים עם חברות, ולכן היא רוצה 'להיפטר' משיעוריה מהר ככל האפשר, ואילו השניה מכינה את שיעוריה מפני שהיא אוהבת להכין שיעורים, היא נהנית מזה. דוגמה זו ממחישה ששני אנשים יכולים לבצע פעילות זהה, אך ממניע שונה לחלוטין. בדומה לכך, תורת משה אולי גרמה לחלק מעם ישראל לציית לאלוהים, אך לא בהכרח גרמה להם להיות נאמנים לאלוהים בליבם. טכנית, היה יכול להיווצר מצב בעם ישראל, שאדם יקיים את כל תורת משה, אך למעשה לא יאהב את יהוה אלוהים, או אפילו לא ממש יכיר אותו. זו הסיבה שירמיה ציין בנוגע לברית החדשה: "כולם ידעו אותי – מקטנם ועד גדולם". קורינתים ב' ג': 3 אומר לנו שהברית החדשה 'לא כתובה על לוחות אבן, ולא בדיו, אלא על לוחות של לב בשר'. פאולוס גם אומר למשיחיים שהם עצמם אגרת המשיח, דבר המעיד שתורת המשיח, במקום להיות דבר כתוב שפונים אליו בעת הצורך, היא תורה שעליה להיספג בתוך האדם ולהיות חלק בלתי נפרד ממנו. בפסוק 6 באותו פרק הוא מוסיף: "האות ממיתה, אבל הרוח מחיה". משמע הדבר שבעוד שתורת משה הביאה אך ורק הרשעה על הכפופים לה, כי הייתה קשה מאד לקיום, תורת המשיח מחיה את שומריה, כי היא מבוססת על אהבה וחמלה. בפסוק 17 פאולוס אומר: "היכן שרוח יהוה שם החירות". המשיחיים משוחררים מכל מערכת חוקים שהיא. אך עם חירות זו באה גם כן אחריות כבדה, עוד יותר כבדה מזו שהייתה על שכמי בני ישראל – האחריות לפעול מתוך אהבה. למה הכוונה? נחשוב על הורים. הורים חשים אחריות כבדה כלפי ילדיהם, לטפל ולהזין אותם. בעוד שישנם חוקים ממשלתיים המצווים על ההורים לגונן על ילדיהם, האם ההורים חשים אחריות כבדה בעקבות החוקים הממשלתיים, או בגלל אהבתם הרבה כלפי ילדיהם? כמובן, עקב אהבתם. בדומה, על כל משיחי האחריות לעבוד את יהוה אלוהים ממניע אחד ומניע אחד בלבד – אהבה. אין לשרת את אלוהים מתוך תחושת מחויבות או הרגל, שכן שירות כזה לא יתקבל בעיניו (השווה הושע ו':6; מלאכי א':8,13). גם הקורבנות והמנחות שהיה על בני ישראל להעניק ליהוה אלוהים תחת תורת משה צריכים היו להיות אות לאהבה ולהערכה שהם חשים בליבם כלפי בוראם. ללא אהבה והערכה זו, כל הטקסים הדתיים שהם קיימו היו חסרי כל ערך, שהרי בורא היקום אינו נזקק לבעל חיים מת, או שיבקרו בבית מקדשו. אנו יכולים להבין מכל זאת שליהוה אלוהים המניע למעשים חשוב לא פחות מהמעשים עצמם שאנו עושים, כשם שבעל רוצה שאשתו תהיה נאמנה לו – לא רק בגלל שההזדמנות לבגוד בו לא עלתה – אלא בגלל שאשתו אוהבת אותו ולא חפצה כלל וכלל לבגוד בו. שוב – המניע חשוב מהמעשה. רקע זה עוזר לנו להבין את עליונותה של תורת המשיח על תורת משה. תורת משה אמנם ציוותה על התנהגויות מסוימות, אך לא טיפלה בפנים של האדם. היא יצרה אולי אנשים צייתנים, אך לא בהכרח אנשים נאמנים. תורת המשיח, לעומת זאת, מטפלת בעיקר בפנים האדם, מתוך הרעיון שאם האדם ישתנה מבפנים, הדבר ישפיע גם על התנהגותו החיצונית, באופן טבעי (השווה מתי כ"ג:25-28). זו הסיבה שבעיני ישוע אדם המביט באשה כבר נאף אותה בלבו, ושאדם השונא את אחיו כבר רצח אותו. זאת מפני שהחטא לא מתחיל במעשה, כי אם במניע, בנטיית הלב והלך הרוח של האדם. בגלטים ג':23-25 פאולוס מדמה את בני ישראל לילדים אשר הודרכו לקראת בוא המשיח, וכי מתי שהמשיח בא, הוא שיחרר אותם מתורת משה – מהאומנת שהדריכה אותם. לתקופה שלפני בוא המשיח הוא קורא "לפני בוא האמונה", ולתקופה שלאחר בואו הוא קורא "לאחר בוא האמונה". מדוע? האם בני ישראל לא האמינו? יתכן מאד שלפחות חלקם, אם לא רובם, לא האמינו. פסוק 12 באותו פרק באיגרת אל הגלטים מציין: "התורה אינה נזקקת לאמונה, אלא שיעשה האדם את דבריה וחי בהם". אם כן, בתקופת תורת משה, אנשים יכלו פשוט לפעול על פי התורה, 'לעשות את דבריה, ולחיות בהם'. אין צורך באמונה בכדי לבצע התנהגויות מסוימות, כגון שטיפת ידיים, הקרבת קורבן, שמירת טוהר גופני וכו'. תורת המשיח נעלה הרבה יותר מתורת משה. תחתיה, 'כולם יודעים את אלוהים' ופועלים מתוך המניע הנכון – אהבה ואמונה.