היחס של רופאים לחולי סרטן
זמן רב התלבטתי באם לכתוב דברים אלה.
אעשה הכול כדי לא לחשוף אנשים כדי לא לפגוע,כי אני באמת חושש מנקמנות.
אבל אני חש שזאת חובתי המוסרית לחולים עמיתיי , ומכיוון שגם אובחנה לי סוכרת ,
אני לא רואה שיפור בעתיד , אבל עדיין מאמין שתמצא התרופה הגואלת.
אחי חלה בסרטן קיבה ממאיר ביותר בשנת 1994, כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטת ת"א להנדסה.
בשנת חייו האחרונה וגם על ערס דווי הקדשתי את ימיי וליילותיי לסעוד אותו , כי כך הוא רצה.
הוא נפטר לאחר שנה בן 47 הותיר אחריו אשה צעירה עם 4 ילדים.
באחד מביקוריו האחרונים בחדר מיון בי"ח הגיע אונקולוג צעיר שהיום הוא פרופסור ידוע,
כאשר פניתי אליו בבקשה שיעזור לאחי שסובל מכאבים הוא נזף בי ובאחי ואיים שיזרוק אותי מהמקום
וכמובן לא יגש לטפל באחי, התנצלתי מיד וזזתי מהמקום כמובן שהוא השהה את הטיפולים בכאבים,
כי זאת היא דרכם של העוסקים ברפאוה אבל לא כיעוד מאהבת האדם אלא כמקצוע וקריירה..
כאדם צעיר חשבתי שאולי תגיע פעם הזדמנות בחיי לנקום בו, אבל ברבות השנים והתבונה מחקתי רגש זה מחיי כלל.
לצערי עברתי חוויה קשה יותר מהרופא המטפל שלי שאיבד צלם אנוש ועל הערה קטנה שלי אליו שהוא מגלה
"חוסר סבלנות" חטפתי עלבונות אישיים והשפלה ,עד כדי גרוש מהחדר בצורה שהייתה מעליבה כול אדם תרבותי בכול מקום.
מיד התנצלתי ובתגובה העלבונות וההשפלות עלו למפלס הרבה יותר גבוה , נאלצתי לבלום את פי ולצאת.
באותו רגע חשתי מושפל כאדם בן 64 סבא לנכדים, משכיל ,מהנדס, עם רקע וקריירה של ניהול של אלפי אנשים,מעולם לא
ניצלתי את השררה כדי להשפיל אישה או איש , לא הרמתי קול על הכפופים לי , לא ניצלתי עובד.
וכאן אני חולה מושפל שמולו עומד אדם שיודע שלפניו חסר אונים שאם הוא יעז להגיב, מיד הוא יואשם באיום על
הרופא, מיד ייאויים בהזמנת הביטחון של בית החולים, אין למי להתלונן, מעולם בי"ח לא יגיב לתלונת חולה.
ומעל הכול "הנקמנות" הידועה של כול הצוות הרפואי.
אשתי הייתה עדה למחזה, הגענו הבייתה המומים מהטראומה ולא העזנו לספר לילדנו על ההשפלה הקשה שעברנו.
לאחר מספר ימי מחשבה הגענו למסקנה שהדבר היחידי שנותר לנו לעשות הוא להחליף רופא מטפל בכול מחיר,
באותו בי"ח או בבי"ח אחר זאת עשיתי והרופא הוחלף. אני לא שקט לגמרי וכול בקשה ממנו נעשית בדחילו ורחימו.
הפחד מניצול השררה לא נותן לי מנוחה. שום דבר ידידיי לא הצדיק את אותה התגובה.
יש לי עוד מה לכתוב על נושא זה אבל קצרה היריעה וזה לא בדיוק המקום להאריך בדברים.
אולי יהיו מי מכם שזדהו, אולי לא יסכימו איתי על תגובתי, וכו' אבל חשתי חובה מוסרית לספר.
זמן רב התלבטתי באם לכתוב דברים אלה.
אעשה הכול כדי לא לחשוף אנשים כדי לא לפגוע,כי אני באמת חושש מנקמנות.
אבל אני חש שזאת חובתי המוסרית לחולים עמיתיי , ומכיוון שגם אובחנה לי סוכרת ,
אני לא רואה שיפור בעתיד , אבל עדיין מאמין שתמצא התרופה הגואלת.
אחי חלה בסרטן קיבה ממאיר ביותר בשנת 1994, כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטת ת"א להנדסה.
בשנת חייו האחרונה וגם על ערס דווי הקדשתי את ימיי וליילותיי לסעוד אותו , כי כך הוא רצה.
הוא נפטר לאחר שנה בן 47 הותיר אחריו אשה צעירה עם 4 ילדים.
באחד מביקוריו האחרונים בחדר מיון בי"ח הגיע אונקולוג צעיר שהיום הוא פרופסור ידוע,
כאשר פניתי אליו בבקשה שיעזור לאחי שסובל מכאבים הוא נזף בי ובאחי ואיים שיזרוק אותי מהמקום
וכמובן לא יגש לטפל באחי, התנצלתי מיד וזזתי מהמקום כמובן שהוא השהה את הטיפולים בכאבים,
כי זאת היא דרכם של העוסקים ברפאוה אבל לא כיעוד מאהבת האדם אלא כמקצוע וקריירה..
כאדם צעיר חשבתי שאולי תגיע פעם הזדמנות בחיי לנקום בו, אבל ברבות השנים והתבונה מחקתי רגש זה מחיי כלל.
לצערי עברתי חוויה קשה יותר מהרופא המטפל שלי שאיבד צלם אנוש ועל הערה קטנה שלי אליו שהוא מגלה
"חוסר סבלנות" חטפתי עלבונות אישיים והשפלה ,עד כדי גרוש מהחדר בצורה שהייתה מעליבה כול אדם תרבותי בכול מקום.
מיד התנצלתי ובתגובה העלבונות וההשפלות עלו למפלס הרבה יותר גבוה , נאלצתי לבלום את פי ולצאת.
באותו רגע חשתי מושפל כאדם בן 64 סבא לנכדים, משכיל ,מהנדס, עם רקע וקריירה של ניהול של אלפי אנשים,מעולם לא
ניצלתי את השררה כדי להשפיל אישה או איש , לא הרמתי קול על הכפופים לי , לא ניצלתי עובד.
וכאן אני חולה מושפל שמולו עומד אדם שיודע שלפניו חסר אונים שאם הוא יעז להגיב, מיד הוא יואשם באיום על
הרופא, מיד ייאויים בהזמנת הביטחון של בית החולים, אין למי להתלונן, מעולם בי"ח לא יגיב לתלונת חולה.
ומעל הכול "הנקמנות" הידועה של כול הצוות הרפואי.
אשתי הייתה עדה למחזה, הגענו הבייתה המומים מהטראומה ולא העזנו לספר לילדנו על ההשפלה הקשה שעברנו.
לאחר מספר ימי מחשבה הגענו למסקנה שהדבר היחידי שנותר לנו לעשות הוא להחליף רופא מטפל בכול מחיר,
באותו בי"ח או בבי"ח אחר זאת עשיתי והרופא הוחלף. אני לא שקט לגמרי וכול בקשה ממנו נעשית בדחילו ורחימו.
הפחד מניצול השררה לא נותן לי מנוחה. שום דבר ידידיי לא הצדיק את אותה התגובה.
יש לי עוד מה לכתוב על נושא זה אבל קצרה היריעה וזה לא בדיוק המקום להאריך בדברים.
אולי יהיו מי מכם שזדהו, אולי לא יסכימו איתי על תגובתי, וכו' אבל חשתי חובה מוסרית לספר.
